אני אדם ובן ישבנו במועדון הם דיברו על כל מה שקרה אבל הראש שלי היה תקוע על מה שקרה עם ג'ון.
"אז מה עשיתם?", אדם שאל אותי ואני נבהלתי, "מה?".
"כשפגשתם בתלשי הכנפיים", הוא הסביר ואני נשמתי לרווחה, "ג'ון טיפל בהם".
"אני לא מאמין שהוא בא אתכם בשביל לעזור לי", אדם צחק יכולתי להבין את חוסר האמון שלו.
"אם לא ליה הוא בחיים לא היה בא, טוב חברים אני זז לישון", בן נתן לי נשיקה קטנה בלחי ויצא מהמועדון נשארנו אני ואדם לבד על כיסאות הבר.
"אז לך ליה אני חייב את התודה הכי גדולה רק תגידי לי מה ואעשה כל דבר שתרצי", הוא אמר בקול ותפס בשני ידיי.
"תפסיק דביל אין לי מושג איך הייתי שורדת אם היה קורה לך משהו".
"ליה אני הייתי הורג את עצמי אם היה קורה לך משהו שם ביערות בגללי", הוא חבק אותי חזק ואני הייתי שמחה להיות בין הזרועות שלו.
הפעם האחרונה שראיתי אותו הוא שכב במיטה ללא רוח חיים כמעט, "את עייפה?", הוא שאלה ואני הנהנתי לחיוב, "אולי תבואי לישון איתי?".
"לא היום אדם", חיבקתי את אדם לשלום ויצאתי גם אני מהמועדון ישר לחדר פשטתי את הבגדים ממני החלפתי לפיג'מה שלי והתחפרתי מתחת לפוך שלי בא לי להישאר לנצח במיטה.
*
ידיים ליטפו את פני בעדינות חשבתי שאני עוד חולמת עד ששמעתי את קולו של בן, "ליה קומי", שפשפתי את עיניי בעייפות.
"קרה משה?", הסתכלתי על בן אבל הוא רק חייך, "בואי נעשה סיבוב", הוא ביקש וסימן לי בראשו לעקוב אחריו.
"תן לי שתי דקות להתארגן", היה לי קצת לא נעים לצאת עם פיג'מה מהחדר.
"אני אחכה לך בחוץ", בן יצא מהחדר ואני התארגנתי במהירות שיא ירדתי ללובי ויצאתי מהבניין.
בן חיכה לי במדשאה הוא חיבק אותי חזק והתחלנו להתקדם לאט.
"מה יש בן?", שאלתי כשהוא שתק.
"אני חוזר הביתה", הוא אמר ואני שתקתי ידעתי שבן היה צריך ללכת הוא לא שייך לכאן.
"ג'ון אמר שהתנאי זה שהוא ימחק לי את הזיכרון מכל מה שקרה כאן הוא אמר שאני עלול לסכן אותך עם המידע שיש לי במיוחד שיש מישהו בחוץ ששלח אותי להרוג אותך".
זה היה נשמע הגיוני אבל לא רציתי שהוא יאבד את הזיכרון שלו.
"ליה את מבינה נכון? אני חייב לחזור לאחי ובטח פאם כבר מודאגת בטירוף".
הרמתי מבטי אל בן, "אתה יוצא עם הסתומה הזאת?", שאלתי ובן צחק צחוק נבוך.
"לא סיפרתי לך?", הוא שאל מתחמק מהמבט שלי, "אני שונאת אותה", אמרתי ושילבתי ידי כמו ילדה קטנה.
"אה כן בגלל זה לא סיפרתי לך", הוא המשיך לצחוק מחבק אותי כרכתי ידי סביבו הנחתי ראשי על החזה שלו נשמתי את הריח המוכר שלו לפני שהוא עוזב.
"מתי אתה הולך?", שאלתי והוא התנשם עמוק, "עכשיו".
הסתכלתי עליו על פניו לא רציתי שהוא ילך אבל אני לא יכולה להחזיק אותו בכוח הלכנו לאט לכיוון השער שלובי ידיים קשה לי לשחרר אותו.
"ליה יש משהו שאני חייב להגיד לך לגבי ג'ון ואדם".
"בן זה מסובך", התחלתי להגיד אבל הוא קטע אותי.
"לא ליה זה לא, את בחורה חכמה את לא מפחדת ללכת אחרי הלב שלך ויש לך אומץ שלא ראיתי אצל הרבה אנשים אבל כשזה מגיע אליהם את נותנת להם לשחק לך בלב וזה לא יכול להמשיך ככה מבלי שמישהו יפגע".
בן צדק וידעתי את זה, השער נראה באופק, ג'ון כבר חיכה שם התקדמנו לעברו מבלי להחליף מילה.
"אתה מוכן?", ג'ון שאל ובן חבק אותי חזק חיבוק אחרון.
"אני תמיד כאן בשבילך את תמיד יכולה לספר לי את האמת אני אקבל אותך בכל מצב", הוא לחש לי עזב אותי לאט והסתובב לג'ון פורס את כף ידו לרווחה.
ג'ון תקע אחת מנוצותיו במרכז ידו שניהם השתתקו ועמדו ככה שניות ארוכות עד שג'ון משך את הנוצה מידו.
"ליה? מה קורה כאן?", בן שאל אותי מבולבל ובלי כוונה ברחה לי דמעה.
"באת לבקר אותי לראות שאני בסדר וחטפת מכה בראש אבל אתה בסדר ואני בסדר אתה צריך לדעת שאני בטוחה כאן", אמרתי לו בחיבוק מוחץ בן חייך אליי ויצא מהשער, הוא חוזר הביתה.
דמעות לא הפסיק לזלוג בשקט מעיניי ג'ון נעמד מולי ומחק באצבעותיו את הדמעות שלי.