ראשית, כל הקוראות שדילגו על פרק 81, תקראו אותו!
פני להטו מחום, פקחתי את עיניי וכמעט צרחתי שהשמש חדרה מבעד לעיניי.
סיבבתי את ראשי לצידו של פארקר, מגלה שהוא איננו.
קמתי מן המיטה עם קושי עצום כי השרירים שלי רפויים מאתמול,
והלוואי שזה היה מאהבה, פארקר הזמין לי רופא אתמול והוא הביא לי תרופות.
עשיתי את אירגוני הבוקר שלי ויצאתי מהחדר לכיוון המעלית, הפעם אין מצב שאני עושה את כל שלושת הקומות.
והפעם פארקר פה, כך שהוא יהרוג אותי על כך.
בחנתי את עצמי במראה של המעלית בעודה נפתחת מאחוריי, זה היה מהר יחסית.
אני מחייכת כשאני רואה מאחוריי את פארקר נכנס אל תוך המעלית ומזהה את הרקע מאחוריו, קומה 2.
הוא תופס במעקה בצידי גופי, לא נותן לי לזוז ומנשק את צווארי כשאני בוחנת את עצמי במראה.
״ראית איזה אישה יפה יש לי?״ הוא שואל, אני מסמיקה ומחייכת.
״אני יכול להשתגע מהחיוך הזה, קים״ הוא לוחש לי.
״אני אוהב אותך״ הוא אומר מניח נשיקות על צווארי.
אני מסתובבת אליו ושפתיי נפגשות בשלו במהירות פתע, אני מנסה לשלוט אך כמו תמיד הוא זה שמנצח.
המעלית נפתחת, הוא יוצא ואני אחריו.
הוא הולך לקרוא לעוזרת שתכין לאכול ואני מתיישבת על הספה.
וואו אני ממש כבדה.
כל ששת החודשים הללו כל פעם שהתיישבתי על הספה הרגשתי כבדה בהדרגה.
אני מריחה ורדים...הפרחים האהובים עליי.
ורדים לבנים, איפה הם?
אני מסתובבת בכל הבית ונעצר במבואה הענקית בדלת הכניסה לבית.
אני מסתובבת ונדהמת.
כל המדרגות מכוסים בפרחים, ורדים. לבנים. ורודים. אדומים.
פארקר תוך שניות מתייצב לידי.
״אומייגאד מאמי!״ אני אומרת מנשקת אותו ומחבקת אותו.
״יפה שלי את, מגיע לך״ הוא אומר, אני כל כך אוהבת אותו.
הוא מנשק אותי ומסמן לי ללכת לפרחים האהובים עליי.
אני תופסת בורד לבן ומסניפה אותו, התחושה המוכרת מכניסה אותי לאופוריה ותוקף אותי זיכרון ישן.
פלאשבק
צעקות העירו אותי משנתי, קמתי מן המיטה של פארקר, בחולצה שכנראה שלו ותהיתי איזה לילה עבר עלינו.
צחצחת שיניים במברשת שאיתה ציחצחתי אתמול בערב,
שטפתי פנים וירדתי למטה.
שמעתי את פארקר צועק ״סעאמק ערס ביי!״.
ולידו ערימת פרחים, לא סתם פרחים. ורדים, ועוד איזה? לבנים?
הוא הסתובב אליי ולחיי האדימו עד מאוד כשנזכרתי בליל אמש,
אם אבא היה מגלה שאני לא בתולה בזכות הבחור שהוא הכי שונא..
הוא חושב שאני כרגע אצל ירדן, ואם יגלה שאני אצל פארקר הלך עליי.
הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש וחיוך עלה על פניו. ״זה בשבילך״ הוא מסמן לי להתקרב.
אבל אבא...מה הוא היה אומר על זה? ״אנ-אני חושבת שאלך״ אני אומרת.
״מה פרינסס? את מפחדת מהתגובה של אבא שלך?״ הוא שואל מתקרב אליי.
אני מהנהנת ״אני לא חושבת שאנחנו מתאימים״ אני אומרת את מה שאבא שלי תמיד אומר לי.
״ג׳יזל, אם לא היית חושבת שאנחנו מתאימים לא היית נותנת לי לעשות אותך אתמול״ הוא אומר ורוכן אליי אך אני מתרחקת.
״למה הוא לא רוצה שנהיה ביחד?״ אני שואלת באנחת ייאוש, הוא שותק.
מה הבעיה בפארקר?
״אני לא יודע, אבל את הבחורה שלי״ הוא אומר ברכושניות שמגניבה אותי, מעולם לא דיברו אליי כך.
״אבל אב-״ הוא קוטע אותי ״-שלי״ הוא מנשק אותי.
סוף הפלאשבק
אני מסניפה את כל הפרחים וזיכרונות טובים וישנים עם פארקר מציפים אותי.
אני מסתובבת אליו ומנשקת אותו.
לאחר חצי שעה שבה פארקר מצלם אותי מיליון תמונות על דעת עצמו אנחנו הולכים לחדר האוכל ואוכלים ארוחת בוקר.
״מאמי״ אני אומרת מתרגשת לספר לו.
״מה יפה של אבא?״ הוא שואל.
״כשהרחתי את הפרחים נזכרתי ברגעים שלנו ביחד״ אני אומרת.
״כן.. תמיד כשהיינו רבים או כשרציתי להפתיע או לקנות אותך כדי שתתני לי לעשות דברים שלא הרשית, קניתי לך פרחים״ הוא אומר ״זאת הייתה החולשה שלך, ושלי הייתה לראות אותך זוהרת כשהחזקת אותם״.
״אני אוהבת אותך״ אני אומרת, הוא מחייך.
סיימנו לאכול והתיישבנו בספות בסלון.
״יש לי שאלה״ אני אומרת, הוא מביט בי.
״א-אתה ואבא שלי לא הסתדרתם?״ שאלתי, הוא הביט בי בעצבים.
״בזה נזכרת?״ הוא שואל, אני מהנהנת.
הוא מניד לשלילה ״לא הסתדרנו, ביכלל״ הוא אומר.
״למה?״ אני שואלת. ״סתם נו..״ הוא אומר.
״נו פארקר״ אני מאיצה בו לספר לי.
״אני לא יכול להגיד לך, זה לא בשבילך״ הוא אומר, אני מהנהנת בהתבאסות.