״אני אוהב אותך, טוב?״ הוא שואל, זה מעצבן אותי.
״פ-פארקר אם אין לך משהו חכם לומר פשוט אל תאמר״ אני מבקשת משתיקה אותו.
״אני אוהב אותך, טוב?״ הוא חוזר על שאלתו.
״פארקר אני אומרת שאם אי-״ הוא קוטע אותי ״אני אוהב אותך טוב?״ הפעם הוא שואל בטון.
אני מהנהנת נטולת כוחות לעוד ריב.
״בואי נתחיל מזה שהתמונה הזאת לא אמיתית, נדלג על העובדה שהיא סתם זונה שלא משתווה ל-״ הוא קוטע את עצמו ומתעסק בשיערי ״-לא משתווה לשיערה התמימה הזאת, טוב?״ הוא שואל כשהוא מראה לי שיערה יחידה מראשי.
אני מהנהנת וצוחקת מעט.
״אבל מה זאת אומרת..מה זאת אומרת תמונה לא אמיתית?״ אני שואלת מקמטת את מצחי באי הבנה.
״היא כנראה עשתה לזה פוטושופ״ הוא אומר ״היא אהבה להתחרות בך.״.
״קנאית מגעילה״ אני רוטנת בכעס, הוא צוחק ומניח את ידו על פי.
״אוי איך שאני מאוהב בעיניים הללו״ הוא מנשק את עיניי הסגורות.
״ליאו?״ אני שואלת. ״כן?״ הוא שואל.
״בוא נעשה משהו היום?״ אני מציעה. ״מה את רוצה, בובה קטנה ויפה שלי?״ הוא שואל.
״אני רוצה אממ.....״ אני מניחה יד על סנטרי בחשיבה.
״ליאו״ אני לוחשת לאוזניו בביישנות.
״כן?״ הוא שואל. ״לאן זוגות בדרך כלל הולכים?״ אני שואלת בביישנות.
הוא לא מפסיק לצחוק, זה מעצבן אותי כי הייתי רצינית.
הוא לאט לאט הפסיק לצחוק כשהבין שאני לא צוחקת.
״את רוצה שנלך לקניון?״ אני מבינה שהוא גם לא מבין בזאת כל כך.
״כן!״ אני צווחת לו באוזן, הוא טורף את פניי בנשיקות.
אנחנו קמים להתארגן. ״רגע ליאו״ אני צועקת עוצרת אותו מללכת.
״אין לי בגדים!״ אני מיללת.
הוא מביט בי דקות שלמות חושב מעט וחיוך של אושר עולה על פניו, מעולם לא ראיתי אותו כך.
הוא מחזיק את ידי ולוקחת אותי לקומה השלישית של הבית במעלית שלא ידעתי שקיימת כאן.
ביגלל זה אמר שלבית אין סוף.
״פ-פארקר לאן זה?״ אני נתקפת כאב ראש כשהכניס אותי לחדר, הוא חשב פעמיים אם להיכנס לחדר אך בסוף נכנס.
כמה חדרים יש פה, יכול היה להיות פה בית אומנה שלם.
הוא משחרר את אחיזתו בי, אני מרגישה שאפשר להסתפק בנשיפה בכדי להפיל אותי.
אני רואה תמונות שלי, תמונות שלי בכל מקום, שידת איפור.
הוא נכנס איתי לחדר ארונות, בדיוק כמו ששלו.
אני נכנסת ומתפעלת מכך שאני מרגישה שאני מכירה כל דבר ודבר כאן.
״ג׳יזל את יכולה להביא לי בבקשה את נעלי אדידס שלך?״ הוא לוחש באוזני.
אני מייד מתקופפת אל מגירה לבנה עם ידיות מיהלומים, אני בהלם שאני מבינה מה רצה, אני יודעת איפה כל דבר נמצא.
אני מוציאה את נעלי האדידס שכביכול שלי.
הוא גם התפעל מכך, יכולתי לראות זאת.
״את יכולה להוציא את השמלה שאני הכי אוהב עלייך?״ הוא לוחש.
אני מסתובבת ופוגשת בעוד ארונות, הן של השמלות והחצאיות.
אני פותחת את הארון ועיניי נפגשות בשמלה שהוא אהב לראות על גופי.
אני מסתובבת אליו עם השמלה. הוא בולע רוק ״כן״ הוא מאשר.
״אתה רוצה שאלבש אותה?״ אני שואלת, הוא מהנהן.
אני מתפשטת אל מולו ולובשת את השמלה בצבע אדום מושלם.
היא הדגישה את המקומות הנכונים, ובעיקר עשתה לי מחשפוף ענקי.
יצאנו מחדר הארונות אל תוך החדר.
השכבתי אותו על המיטה וישבתי עליו, הוא נישק וליקק את מחשופי.
״ליאו״ אני מצחקקת.
״אני לא יכול איתך אני לא יכול״ הוא אומר מנשק אותי, אני מרגישה את איברו זקור כתמיד.
לאחר חצי שעה של התחרמנות מצד פארקר...ומצידי...
הוא מוריד ממני את השמלה ומלביש אותי בבגדים מהארון.(תמונה למעלה).
״תודה ליאו״ אני אומרת, כשהוא חובש לראשי כובע ורוד ומחזיק את תיקי המכיל את בגדיי שמקודם לבשתי.
הוא הולך להתארגן ואנחנו יוצאים ונפרדים מהשומרים.
הוא פותח לי את דלת הרכב ואני נכנסת, הוא סוגר את הדלת ומקיף את הרכב בכדי להגיע לכסא הנהג.
״פארקר״ אני קוראת כשנכנס לרכב, הוא מביט בי.
״החדר הזה..-״ הוא קוטע אותי ״-היה החדר שלך, מעולם לא העזתי להיכנס לשם מאז שהלכת״ הוא אומר, אני מחייכת בהבנה.
״אבל עכשיו אני כאן״ אני מנשקת את שפתיו.
הוא החל לנסוע כשמוצמד לרכבו רכב של שומרים.
לא הספקתי לנמנם וכבר הגענו לקניון, הוא החנה ויצאנו מהרכב יחד עם השומרים.
נשים ובחורות רצות אלינו בצרחות ובהתרגשות, הן מנסות לגעת בפארקר אבל השומרים מעיפים אותן, אני מקמטת את מצחי מביטה בהן בשנאה ובקנאה כי חייך אך לא חיוך חושף שיניים.
״גם הן לא שוות שיערה תמימה משיערך, הן לא רואות את החיוך האמיתי שלי״ הוא לוחש לאוזני, אני מנשקת את שפתיו.
אנחנו נכנסים אל תוך הקניון ומסע הפרדת הבנות החל שוב, המון אנשים נועצים בנו עיניים, מביטים בפארקר בפחד והערצה ובי הביטו בשנאה. אני נאחזת בידיו של פארקר בפחד.
YOU ARE READING
MY LORD
Romance״לאן את חושבת שאת הולכת ילדונת?״ שאל בשעשוע. ״הרחק ממך״ עניתי מכריחה את עצמי שלא לבהות בגופו שוב, הוא חייך. ״עוד נראה״ אמר וסרק את גופי עם עינייו. קים אוורדין- היא ילדה בת 18 יתומה וגרה עם בת דודתה. כל חייה הייתה פחדנית וביישנית,אך יופיה הוא זה שכ...
