תצביעו בפקק הקודם
מישהו מרים אותי ומחבק אותי, אני מריחה את הריח שלו ובוכה.
אני נאבקת בו, אני רוצה למות והוא לא עוזר לי.
כבר חמש דקות שאני נמצאת בסוג של מתח נפשי והפה שלו זז אבל אני לא שומעת, אני נמצאת בהלם.
מה עשיתי כרגע.
מה ניסיתי לעשות כרגע.
אני מביטה סביבי, מביטה בפארקר ומביטה בבטני ומתביישת.
מתביישת בזה שהשתגעתי לו בפעם השנייה השבועיים.
מתביישת בזה שיש לו אישה משוגעת, שרצתה פעם שנייה להרוג את הילד שלה.
״אני אוהב אותך״ אני שומעת אותו לוחש לאוזניי, חוזרת לי השמיעה יחד עם השפיות.
אני מחבקת אותו ולא שמה לב לנהר שזורם מהעיניים שלי.
״אני מצטערת, אני מצטערת אני מצטערת״ אני ממלמלת מחבקת אותו בחוזקה.
״על מה יפה שלי״ הוא לוחש לאוזני.
״על זה שהתחתנת עם משוגעת״ קולי נשבר, אני בוכה עוד יותר.
״שקט קים״ הוא משתיק אותי ״את לא משוגעת״ הוא מנשק את מצחי כמה פעמים ומושיב אותי עליו.
אני מחבקת אותו חזק יותר ולוחשת ״אני מפחדת להיות לבד״.
״את לא לבד יותר מאמי, אני אהיה איתך יום יום עד שתלדי״ הוא אומר.
״אתה רואה? אני צריכה שתשמור עליי כי אני משוגעת״ קולי נשבר, הוא מנשק את הדמעות שלי שמתחלפות כל מאית השנייה.
״לא, אני צריך אותך כשמירה כי אני משתגע בלעדייך״ הוא אומר בגבריות גורם לי לחייך קצת.
״יפה של אבא, זה בסדר״ הוא אומר ״את בסך הכל בדאון יפה שלי, את הכי יפה בעולם״ הוא אומר מכניס אותי למציאות במילים שבהן הוא קונה אותי.
״אני שונאת את עצמי״ אני מביטה בעיניים שלו, אני בטח כבדה לו כי אני שמנה.
״למה? תספרי לי למה את שונאת את עצמך?״ הוא שואל מרסן את עצמו מלעשות משהו בכך שהוא מהדק את אגרופיו.
״כי אני שמנה, אני בטח שמנה לך עכשיו״ אני עוצרת, הוא מהנהן להמשך ״אני משוגעת, רציתי להרוג את הילד שלי פעמיים״ אני אומרת.
״לא מגיע לי לחיות, אני מרגישה שאני סתם חיה״ המילים בורחות לי החוצה מהפה.
הוא מוריד את העיניים שלו ממני ומביט בחלק בגוף העליון שלי ״אני מכוערת, אני כל כך מכוערת שאתה לא מסתכל לי עכשיו בעיניים״ אני אומרת ושוב נהר של דמעות מציף את פניי.
הוא לא טורח לנגב אותן או לנשק אותן כי אני שוב, מכוערת.
״אני מביט בבטן שלך-״ אני קוטעת אותו ״-כי אני שמנה!״ אני באה לקום ממנו אך הוא מרתק אותי על ברכיו בחזרה.
״כי אני לא מאמין שיש לבן אדם כל כך יפה ילד ממני״ הוא אומר בפרצוף הרציני שלו, אני מגחחת בציניות.
״את האישה הכי יפה, תפסיקי להוריד מערכך, קים אני מבקש ממך״ הוא אומר ״את האישה הכי יפה שנוצרה אי פעם, יש לך את הלב הכי יפה טהור ונקי שיש ואת לא מבינה את זה״.
״את כל כך טובה שאת מרחמת על מות הבן שלך, את היית בתקופה שהוא נפטר שלוש חודשים בדיכאון״ הוא אומר ״שלוש חודשים איתך וזה לא להיות איתך במובן המלא״.
הייתי שלוש חודשים בדיכאון? ביגלל הילד שנפטר לי?
״אבל את היית שם״ הוא אומר ״ואני לא מתכוון לאבד אותך״.
״ולגבי זה שאת שמנה-״ הוא קוטע את עצמו ״-את שמנה״.
אני באה לומר ״אמרתי-״ הוא קוטע אותי ״-את שמנה כי חצי ממני נמצא בבטן שלך, פשוט נמאס היה לי לראות את הבטן השטוחה שלך, רציתי כמה שינויים בעיניים״ הוא אומר בטון שגורם לי לחייך מניח את היד שלו על הבטן שלי.
״אני מצטער שאת שמנה כי עשיתי לך ילד״ הוא אומר, שפתיי פוגשות בשלו.