The Pack | TAEKOOK

ᵉ ˡ ᵉ ᵛ ᵉ ⁿ

היום למחרת, בחדר האוכל

ג'ונגקוק היה בין הראשונים בחדר האוכל. למרבה הפתעתו, שותפיו הגדולים והקשוחים לתא היו נורא להוטים ומלאי רגש כשזה הגיע לאוכל. כשהמגש מלא האוכל מוחזק בשתי ידיו, הוא צלע עד השולחן הכי מרוחק בפינת חדר האוכל, והתיישב בליווי אנחת כאב שקטה שברחה מפיו. הפציעה ברגלו מאוד הדאיגה אותו, הכאב רק החמיר והוא ידע שאם לא יטפל בה היטב ויוציא את כדור הכספית במהירות האפשרית מרגלו, בעוד כמה ימים זה יהיה הסוף שלו. הבעיה הייתה שגם אם ילך למרפאה בבית הכלא כדי לטפל בפציעה, זה יהיה הסוף שלו. פיסת DNA קטנה הייתה כל מה שנדרש כדי שחייו יסתיימו סופית, אסור היה שבני אנוש יקבלו דגימה מדמו.

הנער היה עסוק במחשבותיו בזמן שהעמיס מעט מהאוכל על הכף וקירב אותה לפיו, אך הריח החזק והנוראי הצליח לעצור גם את מחשבותיו, והוא הרחיק את הכף ואת מגש האוכל ממנו. גועל נפש... הוא חשב כשעל פניו הבעה נגעלת, והשתדל להעלים את הטעם המגעיל בפיו שהופיע פתאום כתוצאה מהבחילה שקיבל. הוא הביט מסביבו, חדר האוכל המשיך להתמלא כאילו כל תושבי העיר היו בכלא. הוא צפה בקבוצות האסירים ליד כל שולחן, הקשיב לשיחות, והביט בהם אוכלים ובולעים את הזוועה הזאת שהטבחים מאחורי המזנון מעזים לקרוא לה 'אוכל'.

הדהים אותו לגלות שהאסירים האלו שנראים רעים וקשוחים מבחוץ, היו בעצם מבוהלים וחרדים מבפנים. הוא יכל לשמוע טלפון רוטט במכנסיו של אחד האסירים, הוא הריח את העצבים או הפחד על כמה מהם, הוא הצליח לראות שקית קטנה עם סוג של אבקה לבנה שכזו, מבצבצת מכיס הסינר של אחד הטבחים, מארגז העגבניות הוא משום מה הריח משהו מוזר, משהו שהריח כמו דשא אך לא בדיוק. מה הולך פה..? הוא חשב, נער הזאב המבולבל היה תמים מכדי להבין את הזוועות שקורות מסביבו, אך עדיין חושיו העניקו לו יתרון על שאר האסירים.

בין כל הרעשים והריחות, הוא לפתע שמע קול אחד. קול שאמנם לא עבר זמן רב מהפעם האחרונה שהקשיב לו, אך עדיין הרגיש את עצמו משתגע מגעגועים אליו. הוא הריח את הריח המוכר שהשכין בליבו תחושה בטוחה, תחושה של בית. פניו האירו כשפגשו בנער שעמד בתור עם המגש בידו, ולרגע הוא אפילו שכח מרגלו הפצועה וקם ממקומו בכוונה לרוץ אל הברונטי, שגם על פניו עלה חיוך שהאיר את כל החדר. האושר עיוור את ג׳ונגקוק עד כדי כך שלגמרי התעלם מנער אחד שקם ממקומו, בדיוק כשהוא רץ וצולע מאחוריו.

מעוצמת המכה, הנער נפל לרצפת הכלא המלוכלכת. הוא קם על רגליו בקלות והסתובב אל ג'ונגקוק כשעל פניו הבעה לא שמחה במיוחד. טאהיונג בעצמו עמד שם כשכל גופו קפא מההלם, הוא הביט בשניהם, בפחד ממה שיקרה לג'ונגקוק, כשמגש האוכל מעט זז מידיו הרועדות. הוא זיהה שניים מחבריו של הנער בתור שותפיו לתא, אך אפילו לא ידע מה עליו לעשות או אם בכלל כדאי לו לפתוח את פיו, שלא יחמיר את המצב. ברגע אחד, נפל שקט מוחלט על כל חדר האוכל, האסירים השתתקו והביטו בסצנה עם מה שנראה כחשש וסקרנות מעורבים בעיניהם.