ᵗ ʰ ⁱ ʳ ᵗ ʸ ᵗ ʰ ʳ ᵉ ᵉ

80 8 1
                                    

למשך הימים הבאים, נאמג'ון וקיונג הון דיברו בעיקר ברשתות החברתיות על מנת לא לעורר תשומת לב מיותרת, על אף שבכל מקרה קיונג הון השתדל לבקר את נאמג'ון ביער כל יום כדי לעדכן אותו על הכל לפרטי פרטים.

"איך החקירה שלכם מתקדמת בינתיים?" ג'ימין סובב את ראשו אל נאמג'ון בזמן שהכניס עוד כמה צ'יפסים לפיו. בפעם השנייה שקיונג הון ביקר אותם, הוא הגיע עם כמה שקיות שקנה בשבילם עד שיוכלו לצאת מהיער בבטחה, בין הקניות היו גם חטיפים, בקבוקי שתייה, ירקות, ובשר. "מעולה. יכול להיות שעוד שבוע הבא נוכל לצאת לעיר." חיוכו של נאמג'ון וגומותיו היפיפיות נראו לעתים קרובות בימים האחרונים, וכל השבעה, כולל קיונג הון, אהבו לראות זאת מאוד. עברה תקופה ארוכה מהפעם האחרונה שלא הרגישו מועקה כה כבדה על ליבם, הם באמת היו בעיצומה של תחילת תקופה חדשה בחייהם.

"הוני אמר שהדוד של בת זוג שלו הוא שוטר, והוא קבע להיפגש איתו מחר כדי שיראה את הצילומים מהחנות מול המסעדה. לפי מה שהוא אמר, זה קצת מטושטש ולא ברור, אבל מספיק כדי לראות את דונג איל שופך את הרעל לכוס, ואיך הוא שם את הבקבוקון בכיס שלי." הכעס חזר שוב לעיניו של נאמג'ון. רק המחשבה על הערב ההוא הרתיחה אותו בכל פעם מחדש. "בואו נתפלל שהכל באמת ילך כמו שצריך." ג'ין נאנח דרך חיוך קטן. עם כל ההתרגשות ששררה ביניהם, כמובן שעדיין דאגו שמשהו ישתבש, עם המזל שלהם בסוף תמיד משהו משתבש. בבקשה שכלום לא ישתבש הפעם... הוא חשב לעצמו במעט דאגה.

הם ישבו על המדרגות בשלווה והמשיכו לנשנש את פניני האושר הקטנות שקיונג הון הביא להם. "אגב, הם עדיין ישנים?" ג'ימין הביט למעלה לכיוון חדר השינה. "אני בטוח שג'ונגקוק ער." הוסוק נעמד בכוונה לזרוק את השקית הריקה לפח, לוקח גם את של בן דודו אשר הושיט אליו את ידו עם אריזת הצ'יפס הריקה. "אני אלך לבדוק מה קורה איתם." נאמג'ון קם ממקומו והחל לצעוד במעלה המדרגות. כשהגיע לחדר השינה של השניים, חיוך מיידי הופיע על פניו. ג'ונגקוק אכן היה ער, והסתכל עליו במבט שמתחנן שיישארו בשקט ולא יעירו את הנער הישן, אשר החזיק בזרועותיו. "כבר כמעט שלוש." נאמג'ון לחש, מצביע על השעון ליד המיטה. "אז מה?" ג'ונגקוק לחש בחזרה, ומיד הוריד את ראשו לטאהיונג, רק כדי לוודא שלא העיר אותו בטעות. "משעמם לנו." נאמג'ון לחש שוב, ושרבב את שפתיו בייאוש. "לכו לטייל או משהו." ג'ונגקוק משך בכתפו הפנויה, לא בדיוק יודע מה עוד לומר לו. "הוא היה ער כמעט כל הלילה." ג'ונגקוק לחש בפעם האחרונה לפני שסימן עם עיניו שילך, נאמג'ון פשוט הנהן בכניעה והסתובב לכיוון המדרגות.

ג'ונגקוק חזר להביט בנער הישן. עוברים על טאהיונג ימים קשים, והידיעה שאין ביכולתו של ג'ונגקוק לעשות משהו בכדי לעזור לו מאוד תסכלה אותו. בכל פעם שהיה עוצם את עיניו, כל שטאהיונג היה רואה היו הזיכרונות והזוועות שעבר בכלא בחודשים האחרונים, כך שבקושי עצם עין בשבוע האחרון. הוא כל כך התגעגע לג'ונגקוק בכל הזמן הזה שבקושי הייתה להם הזדמנות להתראות, ודבר זה גרם לכך שלאחר שברחו, הוא יכל להשתגע אם ג'ונגקוק לא היה לצדו. הוא היה בצורך תמידי לזאב הבלהות, לחיבוק שלו, למגע שלו, למבט בעיניו, לריח הייחודי שלו, כל דבר שג'ון ג'ונגקוק היה.

באיזשהו שלב המצב החל להימאס על הלהקה, התנהגותו של טאהיונג הציקה יותר ויותר ככל שמצב רוחו החמיר, אך באותה נשימה הם גם השתדלו להבין את מצבו. הדיכאון שלו החמיר עם הימים, מצב רוחו יכל להשתנות באופן קיצוני, ובפעמים הבודדות שהצליח לישון, הם יכלו לשמוע אותו זועק לאמו לעתים תכופות, כך שהבינו שגם הנתק ממשפחתו היו גורם משפיע לא פחות חשוב.

הוא לא היה בסדר בכלל. אף אחד מהם לא היה בסדר. ההסתגלות לחיים שבחוץ לאחר כל כך הרבה זמן מאחורי הסורגים לא עשתה להם טוב, כל הזכרונות מהכלא, ניסיונותיהם הרבים להיזכר כיצד חיו לפני כן, לא היו להם הרבה אופציות להעסיק את עצמם אז הם הרגישו את עצמם משתגעים משעמום, אך מה יכלו לעשות? הזאבים עוד איכשהו התמודדו עם המצב, היכולת להשתנות לצורתם הטבעית, המלאה, מאוד הקלה על מצב הרוח שלהם, זה שיחרר אותם מהזיכרונות בכל פעם שרדפו אותם. לעומת זאת, לטאהיונג לא באמת הייתה דרך לפרוק את תסכולו. הוא אהב להחליק על הגלגיליות שלו, לצלם כל שטות מספיק ייחודית שעיניו לכדו, לשיר, לצאת למקומות מלאי אנשים רק כדי להזכיר לעצמו כמה יש לחיים להציע. אך חוץ מהשירה, מה עוד יכל לעשות? הוא היה אומלל, הוא היה בוכה בלי סוף בחדר השירותים, בתקווה שהזאבים לא שומעים אותו, אפילו שידע שהם שומעים היטב. מדי פעם היו יוצאים למרחק בטוח מהבית, ומשאירים את טאהיונג וג'ונגקוק לבדם, מאחר שידעו שבכל מקרה זאב הבלהות היה היחיד עם היכולת לנחם ולהרגיע אותו.

ג'ונגקוק הביט בנער הישן בזרועותיו, הוא הרגיש את עצמו נחנק מהגוש בגרונו כשהבחין בדמעות שזלגו מעיניו של טאהיונג. המחשבה שגם כשישן הוא הרגיש את המועקה שלא שיחררה את נשמתו, כל כך ציערה את ג'ונגקוק. הוא ליטף את ראשו ברכות והדביק נשיקות קטנות לראשו ולמצחו, בתקווה שזה יעזור להרגיע אותו כך שלפחות יישן בנחת.

~

"יש לנו את זה." עיניו של קיונג הון ברקו בהתרגשות. "לא נכון." נאמג'ון הביט בו בעיניים גדולות, והבעה המומה. "בן דוד של חברה שלי אישר את הצילומים מהמצלמות של החנות ספרים, זאת ראיה מספיק מוצקה בפני עצמה כי אפשר ממש לראות אותו עושה כל מה שאמרת שהוא עשה כדי להפליל אותך, כולל את חיוך הניצחון המגעיל שלו שמחזק את זה שהוא אשם אפילו יותר," קיונג הון הסביר ונעצר כדי להביט בהבעות פניו של נאמג'ון אשר השתנו ככל שהמשיך לדבר. פיו היה פתוח לרווחה בשוק טוטאלי, והדמעות כבר בצבצו מזוויות עיניו. "חכה זה לא הכל," קיונג הון צחקק. "הרי אמרתי לך שאני אפעיל קצת קשרים, ובנוסף לצילומים, השגתי גם וידוי מוקלט שלו."

"לא נכון!" נאמג'ון צעק, מאבד שליטה על עצמו לרגע, אך הניח את ידו על פיו מיד לאחר מכן בליווי צחקוק נבוך. "לא נכון." הוא חזר, הפעם בטון רגיל, והביט בקיונג הון עם הערצה בעיניו. "איזה מלך!" הוא חיבק אותו חזק, מנדנד את שניהם מצד לצד בשמחה והתרגשות שכבר הספיק לשכוח שקיימים אי שם עמוק בליבו. "אתה המלך של כל העולם הזה. אני לא מאמין שבאמת השגת את זה." דמעות בודדות הצליחו לברוח מעיניו, אך לא חשב שאפילו עיכל את משמעות הדבר עד הסוף. הוא חלם על כך בשלוש השנים האחרונות, אך כעת כשהיה כל כך קרוב לקבל את נקמתו ואת החופש שלו בחזרה, זה הרגיש יותר מדי טוב בכדי להיות אמיתי, הוא הרגיש כאילו מאז בריחתם הוא חי בתוך חלום.

"ג'ון-אה," קיונג הון התרחק מהחיבוק, ובמקום זאת החזיק בשתי כתפיו. "התיק שלך נפתח מחדש, ביום רביעי בשבוע הבא בשעה שתיים אחרי הצהריים, יש משפט חוזר. הפעם גם איתך וגם עם דונג איל, ואני אהיה שם עם בן דוד של חברה שלי ועם כל הראיות. אל תאחר." הוא קרץ כשעל פניו חיוך גדול וחושף שיניים.

The Pack | TAEKOOKΌπου ζουν οι ιστορίες. Ανακάλυψε τώρα