The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʷ ᵉ ⁿ ᵗ ʸ ˢ ᵉ ᵛ ᵉ ⁿ

גם שבוע לא היה מספיק זמן בשביל שנאמג'ון יתרגל לעובדה שהיה בביתם של טאהיונג וג'ונגקוק, זה המשיך להדהים אותו ככל שחשב על כך יותר. את הימים האחרונים העביר בלי לעשות שום דבר מיוחד. הוא הסתובב בעיקר בצורת הזאב המלאה שלו, גם כי מטבעו היא הייתה הנוחה ביותר, אך בעיקר כי פשוט התגעגע להרגיש כה משוחרר. הוא היה צד את ארוחתו, משתכשך באגמים ובנהרות, ויוצא לטיולים וריצות ארוכות ביער הגדול- בקיצור, הוא התבטל, חגג בינו לבין עצמו את החופש שלו, ופשוט נח.

הוא כל כך נהנה, כל כך התגעגע להרגיש כמו עצמו שוב, עצמו האמיתי, ולא הפרסונה שהיה חייב לבנות לעצמו בין קירות הכלא רק על מנת לשרוד. הוא הספיק לשכוח שמאחורי הבריון המאיים והרציני- בעצם התחבא חנון קטן, שנהנה מהדברים הקטנים בחיים, אהב את הטבע, לקרוא וללמוד אודות כל פרט שעיניו מצאו מספיק מסקרן בכדי שינצצו בריתוק. אך עם זאת, הוא דאג, הוא מאוד דאג, הוא לא באמת הצליח להנות מחירותו במלואה, במחשבה שלהקתו עדיין מאחורי הסורגים, עדיין סובלים מכל הזוועות הרבות מדי שהיו לבית הסוהר להציע.

"תעזרו לי לעזור לכם, אני לא יודע מה לעשות." הוא נאנח בתסכול, אל התמונה של הזוג הצעיר אשר הייתה תלויה מול המיטה בחדר השינה שלהם, שבו שהה ברוב זמנו. מהרגע שברח מהוואן, המחשבה העיקרית שהעסיקה אותו הייתה שהוא צריך לחשוב על רעיון טוב, מתוחכם מספיק בשביל לעזור להם לברוח מבלי להיכשל. הפעם אסור להם, זאת לא הייתה אפילו אופציה. גורלם יהיה מר, ונאמג'ון בעצמו לא יכל להסתכן בכך שיתפסו אותו שוב. "נרקבתי בחור הזה שלוש שנים על ריק." הוא לחש כשהעצבים בערו בכל גופו מהזיכרון, נעשה לו אי צדק, ולא הייתה לו אף דרך להוכיח זאת. אחרי שישחרר את השישה, נאמג'ון היה חייב להוכיח את חפותו, הוא היה חייב לנקות את שמו מההאשמות המגוחכות שנעשו נגדו בבית המשפט.

~

קים נאמג'ון בן ה14 היה בלגן מהלך. באותה תקופה הוענקה לו מתנה, הנשיכה שקיבל מהאדם שלימים הפך לחברו הקרוב והטוב ביותר. לפניה, קים נאמג'ון היה החנון הטיפוסי- ילד גבוה ורזה עם משקפיים, מגושם, חסר חברים, לומד כל היום. הוא מעולם לא זכר את הרגע שבו ננשך, הייתה לו תאוריה שאולי מוחו הדחיק את הטראומה שנגרמה לגופו. על אף שבהתחלה נאמג'ון היה מבוהל וברח בכל פעם שאותו נער זאב ניסה ליצור איתו קשר, אותו נער, הוואנג טאהון, היה עוקב אחריו לכל מקום, שומר עליו מרחוק. נאמג'ון לא ידע מי היה, הוא הרי לא זכר כלום מאותו הערב, הוא בכלל חשב שטאהון היה בריון ומשום מה המשיך לחפש אותו, בגלל זה היה מבולבל בכל פעם שלא פגע בו.

"נאמג'ון, אתה חייב להקשיב לי, מחר יש ירח מלא, אתה לא תצליח להשתלט על עצמך בלעדיי." טאהון הזהיר אותו בפעם הראשונה שהצליח לתפוס אותו מבלי שבן ה14 המבוהל יברח. "אתה צריך אותי." הוא בדק שלא הייתה אף נשמה חיה סביבם, לפני שהצבע הזהוב בעיניו זהר עמוק לתוך עיניו של נאמג'ון.