The Pack | TAEKOOK

ᵒ ⁿ ᵉ

פרק מתנה וממש ארוך חיחי
-

טאהיונג התעורר מליטופים שהרגיש על ידו. הוא עמד לברך את ג'ונגקוק בבוקר טוב כשפקח את עיניו, אך נבהל כשראה את המבט המבוהל בעיניו. "מה קרה?" הוא התיישב לאט ושפשף את עיניו, בזמן שהנער לידו נהיה לחוץ יותר מרגע לרגע. ג'ונגקוק הצביע עם ידו לכיוון הכפר. "מה יש שם?" טאהיונג שאל בבילבול, אך זה היה כשהוא לפתע שמע צעקות נורא חלושות ממרחק. הם המשיכו את החיפוש אחריו.

הנער נאנח בעצב, והזיז את מבטו אל ג'ונגקוק. "אני צריך לחזור אליהם." הוא הביט בו בעיניים מצטערות. נער הזאב הניד את ראשו מצד לצד כאילו התחנן שלא יעשה זאת, ודמעות נראו בתוך עיניו.

"הם לא יפסיקו לחפש אותי עד שאני אופיע, ואם הם יראו אותך הם יהרגו אותך על המקום, אתה מבין את זה? ג'ונגקוקי אני לא אהיה מסוגל לחיות במחשבה שאתה מת. אסור שהם יראו אותך, בבקשה תבין אותי." הוא הסביר, אך ג'ונגקוק פשוט המשיך להזיז את ראשו מצד לצד בזמן שהדמעות איימו לצאת מעיניו.

"ג'ונגקוק אני חייב לחזור לשם, בבקשה ממך, אני מתחנן, אל תעשה את זה יותר קשה מאיך שזה כבר." קולו רעד ודמעות גדולות וכבדות התגלגלו במורד פניו. "אני אחזור לשם, ואתה בנתיים תברח הכי רחוק שאתה יכול כדי שהם לעולם לא ימצאו אותך, טוב? תבטיח לי!" הוא הגביר את טון קולו ובשלב הזה כבר התייפח.

הוא לא האמין לדברים שיצאו מפיו, אך ידע שאין להם עוד ברירה. הוא צריך להמשיך את הטיפולים שלו בכפר כדי שיוכל לחזור לעיר לאחר שיבריא, וג'ונגקוק צריך לעבור הלאה ולחיות את חייו עכשיו כשלמד מספיק על בני האדם.

הצעקות של האנשים מהכפר התחזקו יותר ויותר ככל שהזמן עבר, לא נשאר להם הרבה זמן. טאהיונג ניגב את דמעותיו וניסה להסדיר את נשימתו הרועדת, בעוד שהחל לצעוד אחורנית, רחוק יותר מג'ונגקוק. הוא הביט בו בעיניים מלאות צער, אך באמת קיווה ששחור השיער יבין שזה המעשה הנכון.

"אל תעזוב אותי." קולו החלוש של ג'ונגקוק פתאום נשמע, הופך את הסיטואציה אפילו ליותר קשה בשביל טאהיונג, שבכה כשידו מכסה את פיו בתדהמה. ג'ונגקוק סוף כל סוף באמת דיבר, אך למה אלה היו חייבות להיות דווקא המילים האלה? למה דווקא עכשיו? למה הוא כל כך הקשה עליו?

זעקת כאב נשמעה מפיו של הברונטי לשמע המילים האלו, ועד שחשב שהצליח להרגיע את דמעותיו ונשימותיו הכבדות, הן חזרו ואפילו החמירו. טאהיונג לא זכר שהוא אי פעם בחייו בכה כך, הוא מעולם לא הרגיש כל כך הרבה כאב, וזה גרם לו להבין משהו באותו הרגע שובר הלב הזה. הוא לקח לעצמו כמה שניות על מנת שיוכל לנשום כמו שצריך, וכדי לעצור את דמעותיו. הוא הביט לתוך עיניו הדומעות של ג'ונגקוק, הן היו כל כך שבורות, המראה הזה רמס אותו.

"אני לא אעזוב אותך," הוא החליט, ולאט לאט התקדם לעברו. "אבל אני צריך להיפרד מהמשפחה שלי." הוא נעמד מולו. "בנתיים בוא נברח מכאן למקום אחר, שלא ימצאו אותך, אבל מחר אני אהיה חייב ללכת לכפר בפעם האחרונה, בסדר?" טאהיונג החזיק את ידו של ג'ונגקוק עם ידו השמאלית, בזמן שהשנייה ניגבה את הדמעות מפניו.