The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʷ ᵉ ⁿ ᵗ ʸ ˢ ⁱ ˣ

שבוע חלף כחודש, השישה היו אומללים לגמרי. הם לא רצו להסכים עם דברי הסוהרים, הם לא היו חסרי תועלת בלי נאמג'ון, הם היו שווים להרבה גם בלעדיו, אך הם לא יכלו שלא לשים לב לכמה שהיו אבודים בלעדיו. הוא היה הדבק ששמר את כולם שפויים. עכשיו הם חמישה אנשי זאב ובן אנוש שפשוט לא יודעים מה לעשות, כאילו שכחו לגמרי כיצד להתנהל. הרי נאמג'ון היה עושה את כל ההחלטות, נאמג'ון היה מפריד אם היו רבים, נאמג'ון היה זה שהתנהל מול הכנופיות השונות, נאמג'ון היה האחראי על המוניטין העוצמתי של הכנופייה שלו, נאמג'ון היה המנהיג. הם להקת זאבים בלי מנהיג. טאהיונג לעולם לא יבין את משמעות הדבר, או כמה חמור היה המצב, אך הזאבים הרגישו אומללים, אבודים, ופשוט... ריקים, במובן מסוים.

בהיותו הבוגר והשני הכי וותיק בבית הכלא מבניהם, מי שהיה 'יד ימינו' של נאמג'ון לאורך כל הזמן הזה, ובהתחשב בעברו והרקע שממנו בא, ג'ין חשב שהיה מן הראוי שלעת עתה, עד שהמצב איכשהו יחזור לקדמותו, הוא יהיה האחראי על הכנופייה. הוא הרי היה האחראי על הילדים הקטנים בבית היתומים, במיוחד כשהיו ברחובות, להנהיג חבורה של ארבעה זאבים ובן אנוש, לא נשמע כמו משימה קשה במיוחד. לפחות כך הוא קיווה, מאחר שאם לא יצליח לקחת עליהם שליטה ולאפס אותם, הם באמת היו אבודים, וכל התועלת שלהם ככנופייה, כל העבודה הקשה של נאמג'ון לבניית המוניטין שלהם, תלך קיבינימט.

ג'ין באמת כל כך השתדל, הוא כינס אותם בחדרם הסודי בכל הזדמנות שהייתה לו, הוא ייעץ ותמך בכל דבר שנזקקו לו, הוא פעל בדיוק כפי שחשב שנאמג'ון יפעל במצבים שנקלעו אליהם, אך כלום לא עזר. הוא פשוט לא היה נאמג'ון. הוא בכלל לא ידע איך ולמה מלכתחילה חשב שלהנהיג חבורה של ילדים קטנים, ולהנהיג חבורה של זאבים ובן אנוש בוגרים, היה אותו הדבר. הכנופייה שלהם לאט לאט התרחקה, הם התחלקו לפרטנרים, אלה שהסתדרו הכי טוב אחד עם השני. טאהיונג וג'ונגקוק לא זזו מילימטר אחד בלי השני, הוסוק כמובן חבר לבן דודו, ויונגי בעצמו סמך רק על ג'ימין, על אף שתמיד הסתדר די טוב גם עם ג'ין. הוא לא יכל לקבל אותו כמחליף שלו, נאמג'ון הציל אותו מעצמו. ביחד עם אמו של יונגי, שניהם היו הגיבורים היחידים שלו, ועם כל הכבוד שהיה לו לג'ין, הוא נשאר נאמן למנהיגם היחיד וחסר התחליף.

הסוהרים והאסירים גם הם החלו לשים לב לשינויים הקלים שחלו בכנופייתם. מאחר שהיו בין החזקים והמאיימים ביותר בכל המקום, לפחות כשנאמג'ון עוד היה שם, תמיד היו עליהם עיניים. כולם הבחינו בקרע שנוצר ביניהם, וכמובן שניצלו זאת היטב. הם קרעו את הכנופייה האומללה עוד יותר, כמה שיותר, על מנת להסיר את האיום ולקבל את כוחם. החלו לסכסך ביניהם, לריב, להטריד. הכנופיות האחרות עשו כל שביכולתם לקחת את תואר הכנופייה המאיימת ביותר, החזקה והעוצמתית ביותר. הם ידעו זאת היטב, הם לא נתנו לכל אחד להיכנס לטריטוריה שלהם ולקרוע לגזרים את מה שנשאר ממוניטין הכנופייה, הם היו חכמים יותר מהם, אך עם זאת גם לא פעלו על מנת להחזיר את הבסיס החזק מבפנים, הקשר שלהם אחד עם האחר. הם עדיין היו מפוצלים והקשיבו רק לעצמם, לפרטנר שלהם.

בחדר הסודי

"חבר'ה אי אפשר ככה." ג'ונגקוק פתח. הפעם זה היה הוא שקרא לשלישית המוסקטרים ולג'ין, הפריע לו שקורעים אותם, מפרקים אותם עוד יותר, עושים הכל כדי שיצטרפו לכנופיות אחרות בשביל יותר כוח, והם בתגובה אפילו לא מנסים לשמור על הכנופייה שנאמג'ון השקיע בה את כל כולו. "זה לא הגיוני שאנחנו כל כך מפוצלים," הוא המשיך, אך חוץ מג'ין המיואש שהיה פתוח לשמוע כל פיתרון למצב, וטאהיונג שעיניו בכל מקרה מעולם לא זזו מג'ונגקוק בגוננות ואהבה, נראה שהשלושה האחרים לא כל כך הקשיבו, או בכלל התעניינו בדבריו. "היי!" הוא הגביר מעט את קולו, מספיק בכדי שירימו אליו את עיניהם אך גם מספיק שקולו לא יישמע מבעד לדלת.

"אנחנו להקת זאבים, ממתי כל כך קל לפרק קשר כל כך חזק? ועוד בני אנוש? אנחנו צריכים להתבייש בעצמינו שאנחנו נותנים לאפסים האלה להשפיע ככה." כעס נשמע בקולו, אך לפחות הוא קיבל תשומת הלב של כולם הפעם. הוא שם לב למבטים בעיניהם, ארבעת הזאבים ידעו את כוחו של החיבור שיש בין זאבים בלהקה. זה קשר מחייב, באש ובמים ועד שהמוות מפריד, שום דבר לא אמור לחדור, ובטח שלא לפרק קשר מסוג כזה.

"ג'ונגקוק, אנחנו להקת זאבים בלי מנהיג, מה אתה רוצה שנעשה?" הוסוק העיר בחוסר סבלנות, היה ברור שלא היה ברצונו להישאר בחדר הקטן, אך בכל זאת השתדל לכבד את הנער. "אני רוצה שנתאפס על עצמנו." זאב הבלהות נהם דרך עיניו הזוהרות. "אני אמנם רק בן 16 אבל אתה תכבד אותי, יש מבין?" ברגע אחד, האנרגיה העוצמתית של ג'ונגקוק השתלטה על החלל בחדר, ובזמן שהזאבים הרכינו את ראשם בכבוד ומעט לחץ, עיניו של טאהיונג נצצו וחיוכו לא יכל להיות גדול יותר. הוא הביט בג'ונגקוק עם הערצה טהורה בעיניו, ששתם ידעו מה קרה באותו הרגע. ג'ין בעצמו לא יכל לעצור את חיוכו, ג'ון ג'ונגקוק עשה בשתי דקות מה שהוא לא הצליח לעשות בשבוע שלם. ג'ונגקוק לקח שליטה, הוא הצליח לקבל אפילו את כבודו של יונגי, אשר היה דבר גדול בפני עצמו, אך יותר מכך, הוא באמת הצליח לאפס אותם מעט. עכשיו המצב יוכל לחזור לאט לאט לקדמותו, באחריותו של זאב הבלהות בן ה16. ליבו של טאהיונג דפק במהירות, הוא היה חייב להודות שלראות את ג'ונגקוק בתור 'הבוס', כשהוא כה עוצמתי, כה נחוש, ועיניו זוהרות כך, בהחלט עשה לו משהו.

שמור אותו במכנסיים, קים טאהיונג. זה לא הזמן או המקום. הוא לחש בליבו, דפיקות ליבו והפרפרים בבטנו היו בעיצומה של מסיבת טכנו, וכמובן שג'ונגקוק שמע זאת. הוא סובב את ראשו אליו, ברגע שעיניהם נפגשו, הצבע התכול והיפהפה שטאהיונג היה כה מכור אליו, שוב החליף את הזהוב החמים. "אתה מדהים." טאהיונג לחש בין החלל הפעוט שהיה בין שפתיהם, לפני שהפגיש אותן לנשיקה מהירה, אך עם זאת, מתוקה לא פחות מהאחרות.