The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʰ ⁱ ʳ ᵗ ʸ ˢ ᵉ ᵛ ᵉ ⁿ

שלושה ימים עברו משיחתם של נאמג'ון ופקח המשטרה, ובזמן הזה הלהקה המשיכה להישאר בגבולות היער. למרות שנאמג'ון יכל לצאת לאן שרק רצה בחופשיות, החליט שיישאר איתם עד שכל השאר ישוחררו באופן סופי, רק מדי פעם היה הולך לפיצוצייה הקרובה אם חשקו במשהו ספציפי. "אתם חושבים שכבר הורידו את כל המודעות?" טאהיונג עמד ליד עדן החלון בסלון, מביט בנוף הכפר הרחוק אשר נעלם כמעט לגמרי באופק. הוא ישקר אם יאמר שלא התגעגע לשכניו, השטחים היפהפיים, הבית היפה שעברו אליו, אפילו ליום המעבר עצמו. הוא התגעגע לחייו הקודמים כל כך, שחשב כי אפילו שכח כיצד חי אותם.

"עברו שלושה ימים, לא יכול להיות שלא." ג'ימין הביט בנאמג'ון, מחפש את האישור בעיניו, המבט שיסמן להם כי הם מוזמנים לטייל היכן שרק ירצו ללא חשש. באותו הרגע מכשיר האייפון הישן של נער הזאב צלצל, הוא חייך למראה איש הקשר של קיונג הון, על אף שהיה היחיד שדיבר איתו מאחר שאפילו הוריו כבר שכחו ממנו. "הון-אה! מה נשמע?" הוא ענה בקול עליז. כל השישה הביטו בשינויים בהבעות פניו והמבט בעיניו, בתקווה לקבל רמז כלשהו לחדשות שכה ציפו לשמוע. השיחה נגמרה רגעים ספורים לאחר מכן, עיניו של נאמג'ון ברקו כקריסטלים. "מה אתם אומרים על טיול לים?" הוא קרץ, גומותיו היפהפיות קישטו את פניו כשחיוכו הגדול האיר את חלל החדר.

טאהיונג היה בטוח כי ששת הזאבים באמת יגרמו למותו בסופו של דבר, ליבו כמעט ויתר על עצמו כשהפסיק לדפוק בבהלה, כאשר התיישבו על אריחי העץ והחלו לילל בעודם עדיין בצורות האדם שלהם. "אלוהים." הוא נשם נשימה עמוקה כשידו עלתה באופן אוטומטי למקום שבו היה ליבו. "בפעמים הבאות אני מבקש שתתנו לי לפחות איזשהי אזהרה מראש או משהו." הוא הביט בהם נעמדים במקומם. ג'ונגקוק צחקק לעצמו, "סליחה בייבי." הוא נשק קלות לקצה אפו של טאהיונג. "זה באמת סופי?" הוסוק שאל עם רמז של ספק בטון קולו, החיים העבירו אותו דרך כל כך הרבה רוע וחוסר מזל, את כל השבעה בעצם, כך שהתקשו להאמין שסיוט חייהם באמת נגמר. נאמג׳ון הנהן עם חיוך הגומות היפהפה שלו, "זה באמת סופי. הורידו את כל מודעות המבוקשים, התיקים הפליליים שלנו נמחקו, ועכשיו אפשר להתחיל לחשוב על החיים שלנו."

"לפני הכל, יש משהו שאני חייב לעשות." ג'ין הביט בנאמג'ון במבט שהבין מיד, והנהן באישור והבנה.

~

"ג'ין אופפה!" צעקה נשמעה ברחבי הבית הגדול ברגע שרגליו צעדו פנימה. "מינה!" הוא צפה בילדה רצה אליו בכל כוחה, והרים אותה לחיבוק חזק כשקפצה עליו. "אני לא מאמין כמה שגדלת! מה שלומך?" הוא צחקק בהתרגשות, ואז הבחין בשאר הילדים אשר התכנסו בסלון הגדול לשמע הצעקות. הוא שמח לראות שמרבית הילדים שגדל איתם כבר לא היו שם, משמע הדבר היה שכעת קיבלו משפחה רגילה, כזו שכל כך הגיעה להם, והוקל לו מהמחשבה, על אף שהתגעגע אליהם נואשות. היו כמה ילדים חדשים, אך הוא הופתע לגלות שלא היו הרבה ילדים בבית היתומים, לפחות לא כפי שזכר, הבעלים החדשים באמת עשתה עבודה נהדרת.