The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʰ ⁱ ʳ ᵗ ʸ ᶠ ⁱ ᵛ ᵉ

"אז מה שאתה בעצם אומר זה שאני פשוט פחות טוב ממכם בתור בן אדם רגיל." טאהיונג שילב את זרועותיו, כשהבעת פניו הפכה לרצינית יותר ככל שהרגעים עברו. "לא. טאהיונג אל תעשה את זה, כבר היה לנו את הריב הזה, אל תחזור לשם." למרות בקשתו של ג'ונגקוק, טאהיונג המשיך. "בגלל שאני לא 'חצי אנושי וחצי זאב עם יכולת הרבה יותר מפותחת להתמודדות עם טראומות', זה אומר שאני גם נוטה להיות יותר מסכן ופתטי בעיניך?" המבט בעיניו היה שונה ממה שג'ונגקוק הכיר, והדבר מעט הבהיל אותו. "בוא נדבר בחוץ אנחנו מעירים אותם." הוא תפס בידו של טאהיונג, מוכן להוביל אותם מחוץ לחדרם ולכיוון היציאה מהבית. "אה ואתה בטח יודע את זה כי השמיעה שלך פשוט כל כך מדהימה." טון קולו של טאהיונג היה לועג וחצוף, וג'ונגקוק כבר החל לחשוב מה הייתה הסיבה להתנהגותו הפתאומית של הנער, מה הייתה הסיבה שניסה להתחיל מריבה?

ברגע שהתרחקו מספיק לדעתו של ג'ונגקוק, כך שלא יפריעו למנוחתם של החמישה, הוא עצר במקומו וצפה בטאהיונג נעמד בתנוחה חסרת סבלנות כשזרועותיו משולבות שוב. "מה קורה לך?" יותר מאשר שכעס, הטון בקולו של ג'ונגקוק רמז שהוא מאוד דאג למצבו של הנער. "מה קורה לי? כנראה שאני פשוט אדם קטן ומסכן כי אין לי 'סופר חושים' או משהו." טאהיונג הביט לכל כיוון שלא היה עיניו של ג'ונגקוק. "קודם כל ולפני הכל, אם באמת מפריע לך שאתה 'בן אדם רגיל', כמו שקראת לזה, אני יכול לשנות את זה ואתה יודע את זה, כבר דיברנו על זה מזמן, אבל אני יודע שזה לא זה. טאהיונג, אני אף פעם לא אמרתי שבגלל שאני חצי זאב אני יותר טוב ממך, אם כבר ההפך הוא הנכון. הפרח הכי אהוב עליי קטלני בשבילי ויכול להרוג אותי רק מעצם היותו בסביבה שלי, אני לא יכול אפילו לתאר לך כמה קשה היה לי ללמוד לשלוט בעצמי כל פעם שהיה ירח מלא כי בתור ילד זה פשוט סיוט, אני הרסתי תשעים אחוז מהבגדים שהיו לי בארון, ואסור לי לקרב לעצמי כל דבר שקשור או שיש בו כסף וזה מבאס תחת כי זהב לא יפה עליי בכלל.

אתה יכול לישון בנחת, בזמן שאני כל החיים שלי במחסור רציני של שעות שינה רק כי אני שומע כל הליכה של נמלה על האדמה, וכל זמזום של זבוב בצד השני של היער. אתה יכול לפתח תחביבים ולמצוא עבודה נורמלית, אצלי הדבר היחיד שאני בטוח בו זה שאני אהיה אחלה מורה לחינוך גופני, וגם אז אני אהיה בחשש תמידי שיחשדו בי וינסו לחקור את הסיבה שאני באמת בכושר כזה טוב. אתה לא צריך להסתכל מאחורי הכתף שלך, במחשבה שאולי הצייד שהרג את ההורים שלך מול העיניים שלך, רודף גם אחריך. אל תחשוב שהחיים כל כך טובים בתור זאב, ואל תנסה לגרום לי לחשוב שאתה פתאום מקנא ביכולות שלי או משהו, כי אני יודע שזה אף פעם לא היה חלק מהמשוואה בכלל." ככל שדיבר יותר, כך התקרב יותר לטאהיונג. הוא מעולם לא העז להרים עליו את קולו, ולא עשה זאת גם באותו הרגע, אבל היה אפשר לשמוע בבירור את התסכול שהרגיש, ועיניו הזהובות זהרו על טאהיונג לראשונה.

רק כשעמד קרוב אליו, זאב הבלהות לפתע שם לב למבט בעיניו של טאהיונג. הוא הביט בצבע הזהוב בהתלהבות וציפייה, כאילו היה רעב לכעס. באותו הרגע, ג'ונגקוק הטה את ראשו לצד בבלבול, וצעד אחורנית בזמן שעיניו חזרו לצבען הטבעי. הוא הקשיב לדפיקות ליבו של הנער, הציפייה הלא ברורה בעיניו, וקרא ביסודיות את שפת גופו. "אתה רוצה שאני אכעס עליך." הוא לחש, מביט בהבעת פניו של טאהיונג מתחלפת לאחת מאוכזבת. "אתה רוצה להיענש, למה אתה רוצה להיענש?" רק ממסקנתו, ג'ונגקוק דאג אפילו יותר, מכיוון שאם באמת צדק, זה אומר שמצבו של הברונטי גרוע יותר ממה שחשב, ואז הוא באמת יכל לפרוץ בבכי באותו הרגע מצער הדבר.