The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʰ ʳ ᵉ ᵉ

טוב רמת הפלאפ בפרק הזה היא מעבר לשמים אז הקריאה על אחריותכם בלבד :)

-

יום למחרת

ג'ונגקוק כבר היה אובד עצות. הוא ניסה להעביר לטאהיונג מסר כלשהו, ובעשר הדקות האחרונות הם רק ניסו לנחש מה הייתה כוונתו- אך טאהיונג פשוט לא הבין אותו.

"טאהיונג!" נער הזאב נהם עם ייאוש בעיניו. הוא תפס את ידו של הנער והוביל את שניהם מחוץ לבית. הוא נעמד והצביע לכיוון הכפר. "מה? מה יש שם?" טאהיונג כבר היה על סף בכי, הוא באמת כל כך השתדל להבין אותו אך לא היה לו מושג מה הוא ניסה להגיד. ג'ונגקוק הצביע על ביתו מאחורי הברונטי, לפני ששוב הצביע לכיוון הכפר.

"בית... אבל לאן אתה מצביע?" טאהיונג מלמל ואימץ את הגלגלים במוחו. "הכפר?" הוא שאל, ובתגובה נער הזאב הנהן וקפץ כמו משוגע במקומו, סוף סוף טאהיונג היה קרוב. פעם נוספת, הוא הצביע על הברונטי, הבית מאחוריו ולכיוון הכפר. "אוקיי, אני, בית, כפר... הבית שלי בכפר??" טאהיונג צחק בקול כשראה איך ג'ונגקוק התלהב יותר ויותר עם כל מילה שאמר. "אתה רוצה ללכת לבית שלי בכפר?" הוא שאל, וצחק אפילו יותר כשהנער קפץ במקומו עם חיוך גדול. "למה?" הוא המשיך לשאול והסתכל על ג'ונגקוק בזמן שחטף ענף אחד מהאדמה והחל לכתוב על החול את כל האותיות שידע עד כה.

"המחברת שלך? אתה רוצה להמשיך ללמוד?" הפעם שני הנערים התלהבו; ג'ונגקוק מכך שטאהיונג סוף כל סוף הבין אותו, וטאהיונג מכיוון שהיה גאה בנער ברמות שלא יכל אפילו להסביר. ג'ונגקוק רצה להמשיך ללמוד, לא היו מילים לתאר כמה שהוא היה גאה בו. "באמת??" החיוך על פניו של טאהיונג השתרע מאוזן לאוזן, ועיניו נצצו משמחה.

במקום לענות לו, ג'ונגקוק מחק את האותיות שצייר עם הענף, ובמקומן רשם משהו אחר. הוא רשם מילה. כשסיים, טאהיונג נעמד לצידו, ודמעות של אושר והתרגשות עמדו לברוח מעיניו בכל רגע. הכתב של ג'ונגקוק אמנם היה מבולגן וכמעט בלתי קריא, אך למרות זאת טאהיונג הצליח להבין.

말하다 (לדבר)

"לדבר? אתה רוצה ללמוד לדבר?" הוא נלחם בדמעותיו והזיז את עיניו מהכתוב בחול אל הנער, הוא הנהן עם חיוך שחשף את שיני הארנב החמודות שלו. בכנות, אי אפשר היה להאשים את הברונטי כשעטף את זרועותיו מסביב לצווארו של ג'ונגקוק, ופשוט בלע את פיו. באופן אוטומטי, נער הזאב חיבק את מותניו הצרות והגיב לנשיקה- אך עצר אותה לאחר כמה רגעים מכיוון שכבר לא יכל להתאפק ורצה להראות לטאהיונג כמה למד בזמן הזה שכלאו אותו בחדר ההוא בכפר.

"תהיה זהיר שלא יראו אותך, ותחזור מהר." טאהיונג חייך והנער פשוט הנהן, לפני שירד על ידיו והחל לרוץ על שתי ידיו ורגליו במהירות לא נורמלית. הברונטי הביט בו מתרחק ונעלם לתוך האופק, ואנחה קלילה יצאה מפיו כשהחיוך סירב לרדת מפניו. איי... ג'ונגקוקי שלי כל כך משקיע ולומד עם כל הכוח שלו, הלוואי שבאמת תלמד לדבר בקרוב, הוא חשב וצעד לתוך הבית.