The Pack | TAEKOOK

ᵗ ᵉ ⁿ

לאחר שנדחף בכוח לתוך התא, טאהיונג שפשף את זרועותיו הכאובות ונאנח. רק לאחר שהרים את מבטו מהרצפה ופגש בשני שותפיו לתא, זה היה כשההבנה הכתה בו. אני בכלא, הוא חשב בלי לדעת כל כך מה להרגיש. זה היה מוזר, הוא לעולם לא חשב שחייו יתהפכו כך ושהוא יגיע למצב כזה. הפחד, הבלבול ותחושת חוסר השייכות ישבו על ליבו כמו סלע גדול. הוא קיבל בחילה מההרגשה המעיקה. הוא רפרף את עיניו ברחבי החדר וסרק אותו. החדר היה יחסית קטן, היו בו שתי מיטות קומותיים עלובות וישנות, שתיהן היו צמודות לקירות המקבילים בחדר, מול הכניסה לתא. הוא הצליח לראות גם אסלה, בתוך מה שהוא ניחש שהיה חדר פנימי קטן יותר ששימש כחדר השירותים.

השניים שכבו בנוחיות על המיטות העליונות, אחד על כל מיטה, כשהימני מביט בו בסקרנות עם ספר בידו והשמאלי פשוט בוחן אותו מכף רגל ועד ראש עם גבה מורמת. אלה היו כמה שניות ארוכות שהשלושה החליפו ביניהם מבטים, הוא נראה כל כך שונה מהם... הוא הרגיש כאילו היה דמות מצוירת וחינוכית לילדים, שפתאום עקב באג במערכת, נתקעה בסרט פשע משנות ה80. אוקיי, טאהיונג, תפגין ביטחון. הכי חשוב שתפגין ביטחון, אל תתנהג כמו חנון, הרושם הראשוני הכי חשוב כאן. אתה רוצה להיות חלק מהטורפים, לא מהנטרפים, הוא הזכיר לעצמו בליבו.

"היי, אני טאהיונג." הוא הצליח לומר עם כל האומץ שהיה בגופו, והמשיך להזיז את עיניו בין השניים. הוא כמעט נפל לרצפה מהבהלה כשהשמאלי המסתורי קפץ למטה, אך במהרה התעשת על עצמו ונשם נשימה עמוקה כדי להסדיר את ליבו המאיץ. הבחור צעד לכיוונו באיטיות, הוא היה קצת יותר נמוך ממנו, הוא נראה בשנות ה20 המוקדמות שלו, ושיערו היה צבוע בגוון שטני-בלונדיני שטאהיונג מצא נורא מחמיא לפניו החיוורות. הוא הלך מסביבו כשעיניו מטיילות לכל אורך גופו, הוא בחן אותו כאילו היה פצצה מתקתקת, אך טאהיונג החליט שלא יאמר דבר מהחשש שאולי ירגיז אותו.

"יש לך ריח מוזר." נשמע קולו העמוק והמעט צרוד של הבחור, ממש לפני שקפץ בחזרה למעלה אל מיטתו ונשכב כשרגלו נחה על השנייה, ואצבעותיו משולבות על בטנו. וואו... הוא בטח אתלט או משהו.. הברונטי חשב בפליאה מהפעולה המפתיעה שראה. "איי~ היונג, זו לא צורה לקבל את השותף החדש שלנו." הבחור השני תלש דף ריק מסוף הספר שהיה בידיו, לפני שקימט אותו לכדור נייר וזרק אותו על אדון 'יש לך ריח מוזר'. להפתעתו הגדולה יותר של טאהיונג, הוא תפס את הכדור בזריזות, בלי הצורך שאפילו ירים את ראשו.

"תסלח לו על ההתנהגות החצופה, הוא לא בדיוק מחבב אנשים, זה לא משהו אישי." הוא חייך חיוך כל כך רחב, שעיניו נעלמו מפניו ובמקום זאת נהפכו לשני קווים. איך זה שהם כל כך שונים אחד מהשני ועדיין מסתדרים? התדהמה רק גברה אצל טאהיונג ככל שהשניות בתא עברו. הבחור החייכן היה הרבה יותר מנומס ונחמד מהקודם, לחייו היו מעט שמנמנות אך באופן שגרמו לו להיראות כמו עוגת אורז קטנה, והוא נראה פחות או יותר בן גילו. "אני ג'ימין, וזה יונגי. ברוך הבא לתא." הוא סיים את דבריו בחביבות, וחזר לקרוא את ספרו. בזמן שהתמקם ומצא תנוחה מספיק סבילה על המיטה הלא נוחה, הוא יכל לשמוע את שני הבחורים מתלחששים ביניהם.