החייל שלי

פרק 53

משוכתב**

"שלום" שמעתי לפתע קול שלא רציתי לשמוע לעולם יותר, שהגיע מאחורי וקטע את המחשבות שלי.
הפניתי את מבטי הצידה וראיתי את הבן אדם שלמיטב ידיעתי אמיר להיות עעשיו בכלא "רון".
***********************************
"בר" הוא אמר בחיוך ואני נרעדתי רק מעצם הפלאשבקים שעלו לראשי מיום התאונה.
"מ.. מה אתה עושה כאן?"
"מתפלאת שאני לא בכלא?" הוא שאל ואני שתקתי, מה שנתן לו תירוץ להמשיך לדבר "את באמת חושבת שתוכלו ללכת למשטרה ולהפליל אותי? חושבת שאני עד כדי כך מטומטם?"
נשכתי את שפתיי בזחקה ונצמדתי אל המכונית מאחוריי.
"יש לי אנשים בכל מקום בר, כל מה שאני אעשה" הוא אמר "אני תמיד אצא מזה"
שתקתי, פשוט כי לא היה לי מה להגיד והעדפתי לשתוק מאשר להתחיל איתו שיחה.
"מה שאומר בר" הוא אמר והתקרב, מרים את ידו ומלטף את הלחי שלי עם גב היד "שאני יכול לעשות לך תמיד, כל מה שמתחשק לי, הבנת?"
אחזתי בחזקה בידית של הרכב כשהרגשתי שאני רועדת "עד שתהי שלי, בין אם רוצה ובין אם לא"
"אגב" הוא המשיך כשראה שאני לא מדברת "אני יודע שאת ודניאל ביחד שוב, ואני יודע שהייתם ביחד כל הזמן הזה"
"שלא תעז לגעת בו" מלמלתי מתוך שיניים חשוקות.
הוא גיחך "בו אני לא אגע, אני אגע רק בך"
"ע.. עזוב אותי" מלמלתי והוא חייך וקירב את פיו לאוזני "לא עד שתהי שלי" הוא אמר בלחש והתרחק, מביט בי עוד שניה ומסתובב שוב, מתחיל ללכת לכיוון ממנו בא.
לקחתי כמה דקות להסדיר את הנשימות שלי וקיוויתי שאני לא לבנה או רועדת מדי כשראיתי את דניאל יוצא מהסופר שבידו לא שקית אחת של גלידה, אלה כמה שקיות מלאות עד כדי כך שהוורידים בידיים שלו בלטו.
"ביקשתי רק גלידה" מלמלתי כשהוא הגיע אלי ונישק את שפתיי.
"קניתי לך עוד כמה דברים" הוא אמר ונישק את שפתיי שוב "ועוד כמה דברים לבית"
"עומר צריך לבוא?" שאלתי כשהוא הכניס את השקיות לרכב.
הוא גיחך "לא יודע, אבל על כל מקרה עדיף להיות מוכנים" הוא אמר "ותחביאי את השוקולד והגלידה שלך.. הוא יסיים לך אותם לפני שתספיקי למצמץ"
צחקקתי ונכנסתי לרכב לידו, לא מפסיקה לחשוב על מה שקרה כמה דקות קודם לכן עם רון, אך שותקת.
"הכל בסדר?" דניאל שאל אותי ואחז בידיי ואני הנהנתי "אני סתם עייפה"
"ישנת המון" הוא אמר ואני משכתי בכתפיי "התעוררתי באמצע הלילה"
"למה?" הוא שאל והביט בי כשהעביר הילוך.
"היה לי סיוט" מלמלתי "וכאבה לי הבטן"
"למה לא הערת אותי?"
"כי אתה ישן" אמרתי "וזה סתם מטומטם"
הוא עצר את הרכב ברמזור והביט בי "שום דבר לא מטומטם שזה קשור אלייך בר" הוא אמר "ואני רציני"
"טוב"
"מעכשיו כל דבר קטן את מעירה אותי!" הוא אמר ואני הנהנתי "אוקיי"
"אוקיי?"
"אוקיי"

"אתה ידעת על כל הסיפור עם ליאור?" שאלתי את דניאל כשאני מכניסה עוד כף גלידה אל תוך הפה שלי וממשיכה לצפות בפרק של יומני הערפד שהיה בטלוויזיה.
"כן, דיברתי איתה כל הזמן מהרגע של התאונה" הוא אמר מהמטבח.
"ידעת שזה רון לפני שהמשטרה עצרה אותו?"
"ידעתי שזה רון מהרגע שהרכב ברח מזירת התאונה" הוא אמר ופתח את הברז לכמה רגעים.
כאילו משום מקום עלה בראשי פלאשבק קטן שגרם לי לקום ממקומי וללכת אל דניאל, להרים את ידו בהפתעה ולראות שכמו שחשבתי, היד שלו פגועה מעט.
"זה בגללי?"
"שום דבר לא בגללך" הוא אמר "אבל לא יכולתי לשבת בשקט שידעתי שזה הוא"
ליטפתי בעדינות את ידו "אתה חייב להפסיק לריב עם כל מי שזז"
"ברגע שמישהו מתקרב אלייך חצי מטר" הוא אמר והניח את ידיו על מתניי, מצמיד אותי אליו בחזקה "הוא מת"
"אתה מגזים" לחשתי, כי זה הכי טוב שיכולתי להוציא מעצם הקרבה אליו.
"אני אוהב אותך" הוא אמר ואני חייכתי והצמדתי את השפתיים שלי לשפתיו.
הוא נאנח לתוכי והעמיק את הנשיקה, גורם לגבי התחתון להיצמד לשיש ולהשען אחורה מעט כשהוא ממשיך להצמיד אותי אליו.
"אני אוהבת אותך" מלמלתי כשהוא אחז ברגליי והרים אותי לשבת על השיש כך שעכשיו השפתיים שלנו היו באותו הגובה.
"אין דבר בעולם שאני אוהב יותר ממך" הוא אמר והעביר את ידיו הלוך חזור על ירכיי, גורם לצמרמורות לעבור בגופי ולי להאנח קלות.
פלטתי גניחה קלה והוא גיחך וזז עם שפתיו ללחי ולצוואר שלי, גורם לי לנסות לסגור את רגליי ולאגרף את חולצתו בידי.
הוא התעמק על נקודה מסוימת שידע שהיא הרגישה שלי, גורם לי לאבד את עצמי לרגע לפני שניתק את שפתיו ממני במכה, גורם לכל האוויר לחזור אלי כאילו בבום ולי לפלוט אנחת אכזבה.
הוא הביט בעייני וליטף את הלחי שלי, ואני כמו כל מבט מחדש טבעתי בכחול העמוק שבעיניו.
אלוהים! מה עשיתי שזכיתי בדבר היפה הזה.
"אני אוהב אותך קטנה שלי" הוא מלמל ואני בטוחה שהסמקתי קשות, אך הוא לא נתן לי שניה להיות נבוכה לפני שהצמיד שוב את השפתיים שלנו.
-נקודת מבט של דניאל-
"הגלידה שלי תתנמס" בר מלמלה כשלא הפסקתי לנשק אותה.
הרגשתי שאני פשוט לא יכול להתנתק.
לא מהמגע הקל על גופה ולא מהשפתיים שלה שצמודות לשלי.
רציתי אותה עוד ועוד, לנצח!
"למה את חושבת שזה מעניין אותי?" מלמלתי והמשכתי לנשק את הצוואר שלה.
"ואני רוצה להתקלח" היא אמרה כשהבינה שהתירוץ הראשון שלה לא מעניין אותי.
חייכתי כשידעתי מה ההשפעה שלי עליה, ושהיא רק מחפשת תירוצים בשביל לזוז כדי לא ליפול.
"גם אני" מלמלתי ונשכתי קלות את תנוך האוזן שלה, מחייך כשהיא גנחה בעדינות ואגרפה חזק יותר את בד הגופייה שלי.
"ד.. דניאל" היא מלמלה ואני הידקתי את אחיזתי על ירכיה והעמקתי עוד את הנשיקות שלי בצווארה כשהרגשתי מה היא עושה לגוף שלי "ממ?"
"אני חייבת פיפי" היא אמרה ואני נעצרתי לשניה וצחקקתי כשאני מניח נשיקה רכה על הכתף שלה וחוזר להביט בעיניה שכבר מזמן נשביתי בקסמם.
חייכתי עוד יותר וליטפתי עם גב ידי את הלחי שלה שנהייתה אדומה עוד יותר ממה שהייתה קודם.
"תתקלחי ותבואי, אני אכין לך משהו לאכול" אמרתי והיא הנהנה וחיבקה אותי חזק בזמן שאחזתי במתניה והורדתי אותה מהשיש.
אך במקום להוריד אותה פיזית על הרצפה, המשכתי לחבק אותה באוויר, בקושי הרגשתי שאני מחזיק משהו והקרבה אליה רק עשתה לי טוב על הלב.
"דניאל" היא מלמלה למרות שהשעינה את ראשה על כתפי.
"מה?"
"תוריד אותי"
"לא רוצה"
"נו"
"לא"
"אוף" היא מלמלה וכרכה את רגליה סביב מתניי "אתה תסבול"
"אני לא מרגיש אותך"
"אתה שקרן"
"אני נשבע"
"אני לא מאמינה" היא אמרה ואני דקרתי בעדינות את מתנה עם אצבעי, מצחקק כשהיא מיד קפצה והתפתלה.
הרגישות שלה לדגדוגים ללא ספק היה אחד הדברים הטובים שאהבתי בחיי.
"בסדר בסדר תמשיך להרים" היא אמרה ואני גיכחתי והורדתי אותה אל הרצפה "תעשי את זה מהר"
היא הנהנה ועלתה על קצות אצבעותיה על מנת להצמיד את השפתיים שלה לשפתיי לפני שהתנתקה ממני והחזירה את הגלידה למקפיא, מעיפה בי מבט אחרון ועולה למעלה בריצה.
חייכתי כי הרגשתי פשוט שלם.
אחרי שכל התקופה הזאת נגמרה והכל שליו עכשיו, רק לכמה רגעים הרגשתי מאושר.
למרות שידעתי שיש מליון ואחד דברים שמטרידים אותי, או לפחות אמורים להטריד.
הכנסתי את הגלידה מהשקית האחרונה למקפיא, והתיישבתי בסלון, מוציא את הפלאפון מהמטען שלו ועובר ברפרוף על כל מה שפספסתי בכמה שעות האחרונות.
"הלו?" עומר ענה ישר שחזרתי אליו אחרי שראיתי עוד 6 שיחות שלא נענו ממנו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי והתהלכתי אל המרפסת.
"מה לוקח לל כל כך הרבה זמן לחזור אלי?"
"הייתי עם בר" אמרתי ונשענתי על המעקה.
"איפה היא עכשיו?"
"מתקלחת" אמרתי.
"אמיר דיבר איתך על השינויים?"
"דיבר" אמרתי "גם על השינוי בקורסים, הם מגבירים את הכוננות ולכן גם את כל האימונים"
"הוא לא אמר שמקצרים נכון?"
"לא, אבל ככל הנראה יאריכו ביציאה הבאה"
"לא מפתיע אותי עם כל המצב הזה" הוא ענה באנחה
"כן.." אמרתי "ראית את החדשות"
"בוא רק נקווה שלא נהיה אלה שהוא ישלח אותם לשטח אש" הוא ענה.
"אני רוצה לצאת" אמרתי "פשוט לא לזירה"
"אז לאן אחי?"
"רק לא להישאר בשמירות כל היום"
"הוא אמר לי תנסו לרמוז למשפחה שלא תחזרו בקרוב הביתה ושיהיו מוכנים לכל טלפון" הוא אמר ואני המהמתי לאישור "גם לי"
"לא יודע מה זה אחי, אבל לא מתאים לי כשעוד לא סיימתי טירונות" הוא אמר
"שחר יודעת?"
"אני לא יודע, אמיר לא התקשר אליה" הוא ענה "כנראה שהוא היה רציני בכל הקטע שזה רק חלק מאיתנו"
"ככל הנראה"
"הוא כבר התחיל לשלב את חלקם במשמרות שם" עומר אמר.
"אני יודע" אמרתי "ליאב וניר דיברו איתי, הם שם כבר"
"כנראה שאנחנו נתחיל מאחרי הפגישה"
הוא נאנח ושאל לאחר כמה שניות של שקט "בר יודעת?"
"לא" אמרתי "לא יצא לי להגיד לה מאז השיחה.. ואני לא מתכוון להגיד לה מה שאמיר מצפה שאני אגיד"
"רק תכין איתה שלא תהיה בבית הרבה זמן" הוא אמר
"כן זה.." מלמלתי ואיבדתי ריכוז בחמש שניות כשראיתי אותה יורדת מלמעלה עם שורט וסוודר ענק שלי כשהשיער הרטוב שלה נופל ברפיון על כתפיה.
"אני אדבר איתך"
"הוא אמר לך מתי הפגישה?" עומר שאל
"מחר בבוקר" עניתי והוא אישר ואני ניתקתי את השיחה בדיוק הזמן לפתוח את זרועותיי ולהכניס אותה עמוק בחיבוק שלי.

"מהדיווחים האחרונים בכל אופן, עולה כי לא ניתן לבצע שינוי משמעותי כלשהו במצב הקיים שיגרום לביטחון תמידי של כל התושבים בארץ" קריין החדשות אמר כשדיבר על המצב בפעם השביעית השבוע "אמנם יש איזורים שיכולים להיות קצת יותר בטוחים מאשר אחרים, אך עדיין יחסי הכוחות ממשיכים לנוע לטובתם.."
"מה זה?" בר מלמלה כשבאה מהמטבח ונעמדה לידי.
"... אנחנו רוצים לדעת אם הצבא או גורמים אחרים התארגנו על פיתרון למצב הקיים?"
"אם אתה שואל אותי, הפיתרון הכי טוב כרגע הוא לתת כמה מכות שיראו להם אחת ולתמיד שהכוח שלנו גדול משלהם" אמר אלוף הפיקוד של היחידה שלי ועוד יחידות הדומות לה "אבל במצב הקיים והנתון, הצבא אכן יושב וחושב על רעיונות כיצד אפשר להתקדם מכאן הלאה עם סיכון ופגיעה מינימלית, יש חשיבה ותכניות לעתיד.. אך אני מנוע מלדבר עליהם"
"בקווים כללים לפחות?" המשיך הקרין לשאול.
"ככל הנראה יערכו כמה מבצעים על ידי היחידות המובחרות, מבצעי איסוף וכן מבצעי לחימה, שאני מניח שלאחר מעשה אתם תשמעו ותדעו" האלוף המשיך.
"עד כמה המצב גרוע?" הקריין שאל.
"כפי שידוע לנו כלפי האזרחים והמדינה עצמה המצב שקט לחלוטין, אין חשש כלל וכלל" האלוף אמר "החשש העיקרי שלנו והסיכון הפיזי הוא בעיקר כנגד הצבא, האיומים מכוונים במיוחד כלפי היחידות שמרבות להיות בשטח כמו היחיד-" וכיביתי את הטלוויזיה לפני שהמשפט הבא יחלחל לראש הקטן של בר והיא תישאר בפחד הזה לתמיד.
"למה?" הר שאלה "אני רוצה לשמוע"
"אין לך מה לשמוע" אמרתי ונשקתי את מצחה "חצי מזה בולשיט"
"מבטיח?" היא שאלה.
ואני הנהנתי וחיבקתי אותה חזק, למרות שידעתי שההבטחה הזאת היא שקר מוחלט, אבל למען הרוגע הנפשי שלה הרגשתי ששר פה ושקר שם לא יזיקו.
"אתה לא מסתכן כל כך נכון?"
"אל תדאגי בר" אמרתי "הם לא יעשו שום דבר שהם יודעים שיש בו את הסיכון הכי קטן כלפינו"
"אוקיי"
"אוקיי?"
"אוקיי"

"אני חייב להפסיק לראות איתך את זה" מלמלתי אל תוך שיערה של בר שראינו עוד פרק מיומני הערפד שלה.
"אבל נוח לי" היא מלמלה והצמידה את מצחה אל הלחי שלי.
"אז תפסיקי לבהות בהם כמו ילדה מאוהבת" אמרתי אכול קנאה.
היא הרימה אלי את מבטה וחייכה את החיוך שאהבתי יותר מכל דבר אחר בעולם "תפסיק לקנא כמו ילד בגן"
צחקקתי ואחזתי בסנטרה, מעלה מעט את פניה ומצמיד את שפתיי לשפתיה.
היא התנתקה שכבר לא היה לה אוויר והחזירה את ראשי אל חזי, מטיילת באצבעה בין הקוביות בבטן החשופה שלי, דבר שהיא יודעת שיכול לחרפן אותי בכמה שניות בודדות.
ואכן אחרי פחות מדקה אחזתי בחזקה את ידה והזזתי אותה משם כשאני מנסה לכבוש את הנשימות שלי.
חייכתי חיוך גדול ששמעתי את הצחוק שלה מתנגן באוזני, ונוכחתי לדעת שזהו, נפלתי חזק ואני מאוהב קשות באופן רשמי!
-נקודת מבט של בר-
הטלפון שצלצל הפריע לרגע שגרם לי כל כך הרבה שלוה.
דניאל התמתח טיפה ולקח את הטלפון שעמד על השולחן הצמוד לספה.
"הלו" הוא אמר ברוגע, אך שניה אחר כך הוא קפץ וגרם לשתינו להתורמם במכה אחת לישיבה.
הוא הביט בי בפרצוף המום שניה לפני שמבטו התקשח והוא צעק "מה?" כשכעס ועצב התנגנבו לעיניו..

-------------------------

אל תהרגו אותי בבקשה! תודה!
המשך בקרוב! תגיבו ותצביעוווו❤❤