החייל שלי

פרק 27

משוכתב***

הבטתי בו ושאלתי שוב "ברנד-" אך הוא קטע אותי בכך שצעק "כי אני פאקינג מאוהב בך"
*************************************
הבטתי בו במבט המום בעת שהוא התנשף בכעס
"מה?"
"כן! כן בר אני פאקינג מאוהב בך כבר מתחילת שנה! אז מפריע לי שרון מדבר עלייך ודואג להזכיר לי שלעולם לא יהיה לנו סיכוי ביחד! ומפריע לי שרע לך.. מפריע לי הסיפור עם ליאור כי אני פאקינג אוהב אותך" הוא אמר ואני שתקתי, פשוט לא ידעתי מה להגיד
"אני יודע שאת אוהבת את דניאל והוא אותך.. ואני לעןלם לא אעשה שום דבר להכנס בינכם"
"א.. אני.. ברנד-" "עזבי בר זה בסדר.. את לא חייבת להגיד כלום" הוא אמר והסתובב ללכת, משאיר אותי מאחור.
אחוזת הלם ובלבול ממה שהלך פה עכשיו הסתובבתי וחזרתי לכיתה, נכנסת לעוד שעתיים אחרונות של ספרות שבמקום להקשיב לגברת רות', הייתי עסוקה בלחשוב על כל ה101 דברים שהטרידו את המוח שלי.
ברנדון ללא ספק גרם לי לתעסוקה בשיעור.

הצלצול הגיע מהר משחשבתי, ואני אספתי את הדברים שלי ויצאתי בזריזות מהכיתה, בורחת מהבית ספר ועושה את דרכי לבית כל עוד נפשי בי, כאילו שאם אני לא ארוץ מהר יחליטו להוסיף לי עוד שעתיים מסויטות.
פתחתי את הדלת, מוצאת את גיא יושב בספה מול הטלוויזיה ומדבר בטלפון.
"אתה צריך לקחת את זה הכי רחוק שאתה יכול ואם זה לא עובד לבטל את זה" הוא אמר "כן כן" "אני יודע"
הוא ראה שנכנסתי והוא חייך ונופף לי, מסיים את השיחה במהירות ומגלגל עיניים כשהטלפון נסגר.
"איך היה?" הוא שאל
"אתה יודע.. רגיל" אמרתי "אני עולה לנוח"
עליתי בזריזות למעלה והנחתי את התיק שלי ליד המיטה לפני שנכנסתי למקלחת ומילאתי אותה, מתפשטת ונכנסנת לתוכה, שוקעת ועוצמת את עייני, נותנת לכל המחשבות לזרום.
הייתי די בשוק מההצהרה של בנרדנון קודם לכן.
זאת אומרת, אנחנו ידידים טובים.. איך לעזאזל זה הגיע למצב כזה?
ולמה הוא התנהג כמו שהוא התנהג לפני? אני מבינה שהמצב מסובך אבל אני חושבת שההתנהגות שלו הייתה קצת מוגזמת.
ובכלל.. מאי תמיד הזהירה אותי שזה המצב ואני לא הקשבתי לה
נאנחתי, כמה שהייתי צריכה מישהו שיגיד לי מה לעשות עכשיו..
הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי כשנזכרתי בו, שחשבתי על הגבר שלי שנמצא עכשיו מרחק של שעתיים נסיעה ממני.
הייתי צריכה אותו מכל הבחינות עכשיו.
הייתי צריכה את החיבוק שלו, שהוא יגיד לי שהכל בסדר ושאני סתם בלי מצב רוח..
התגעגעתי אליו ברמה כזאת שהגוף שלי כאב!
ידעתי שיהיה קשה שהוא יתגייס אבל לא חשבתי שעד כדי כך.
המחשבות שלי כאילו מעצמם העלו את כל מה שהכאיב לי באותו רגע.
כמו את ההורים שלי, שמאז שנסעו התקשרו רק פעמים מאוד בודדות.. וגם זה שיחה של כמה דקות.. כאילו הם מנסים לצאת ידי חובה.
הרגשתי בחסרונם, למרות שגם לפני זה לא הייתי הכי ילדה של אמא ואבא בעקבות כל השעות שהם בילו בעבודה שלהם ולא איתי.. אך עדיין הייתי שמחה אם הם היו נשארים פה בארץ.

פקחתי את עייני אחרי כמה זמן שאני במקלחת וניגבתי את הדמעות הבודדות שכן הצליחו לצאת מעייני, לפני שקמתי ושטפתי את עצמי בזריזות, יוצאת מהמקלחת ולובשת את הפיגמה שלי, יוצאת אל החדר תוך כדי שאני מנגבת את שיערי.
"היי קטנה" גיא שישב על המיטה שלי אמר כשסגרתי את הדלת מאחוריי.
"היי" מלמלתי והתחלתי להסתרק
"הכל בסדר?"
"כן.. למה שלא יהיה?"
"אני לא יודע.. את בלי מצב רוח מאז שחזרת מהבית ספר" הוא אמר ומשך בכתפיו
"אתה יודע.. בית ספר"
"לא לא.. אני מכיר אותך מספיק טוב בשביל לדעת שזה לא רק גברת שפיץ"
גיכחתי "גברת פיטץ"
הוא גלגל את עיניו וחיכה עד שנאנחתי ואמרתי "לא בא לי לדבר על זה"
"את מתגעגעת אליו?"
"גם" אמרתי והעברתי יד בשיערי, פורעת אותו מעט
"ו..? ההורים שלך?"
נאנחתי והתיישבתי לידו "גם"
"ו..?"
"לא חשוב" מלמלתי "זה סתם יום כזה"
"בטוח?" הוא שאל ואני הנהנתי
הוא משך אותי אליו וחיבק אותי חזק "זה צבא בו.."
"אני יודעת"
"בגלל שהוא בטירונות עכשיו היציאות שלו לא צפויות.. הוא יכול לחזור מחר והוא יכול לחזור עוד חודשיים" הוא אמר "ובדרך כלל הוא לא יודע מתי הוא חוזר"
שתקתי, נותנת לו להמשיך
"אני זוכר שאני הייתי בצבא.. הטירונות שלי הייתה זוועה ואצלי זה היה פחות קריטי ממנו.. בשירות עצמו זה כבר הפך לסדיר.. ידעתי מתי אני יוצא ומתי אני חוזר.. וגם אם ימות העולם זה לא היה משנה את הזמנים"
"אין לי בעיה שהוא יחזור מתי שאומרים לו.. זאת אומרת.. כן יש לי.. אני צריכה אותו איתי ואני מתגעגעת אליו ברמות מטורפות" אמרתי "אבל יותר מזה.. אני פשוט.. מפחדת שיקרה לו משהו"
"עכשיו זה טירונות בו.. הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות לו זה שהוא יחתך מהסכין במטבח כשהוא חותך סלט בתורנות" הוא אמר ואני צחקקתי "אבל הם יוצאים לאויר"
"יש עוד זמן לזה" הוא אמר "ותאמיני לי שעד שהם לא יכולו ללמד את המפקדים שלהם לא יוציאו אותם.. ובטח שלא במסוקים שעלול לקרות בהם משהו הכי קטן"
נאנחתי "שיחזור לדקה ואז ילך שוב"
הוא צחקק ואז נישק את ראזי "קומי.. אני יזמין לנו פיצה"
"אני יכולה לבשל" אמרתי בפרצוף מעוקם
"אני יודע.. אבל אין לי זמן לחכות עד אז.. אני חייב לזוז לעבודה" הוא אמר וקם, עוזר לי לקום בעצמי.