פרק 90

5.6K 237 130
                                    

"מה בדיוק לטובתי בזה שאתה מסתיר ממני משהו בעבר שלך?" שאלתי בקול גבוה.
"אתה יודע עלי הכל לעזאזל" אמרתי "אני החברה הכי טובה שלך ומסתבר שיש חלק מאוד גודל בעבר שלך שלא ידעתי".
"כי את לא צריכה לדעת".
"אני רוצה".
"ואני רוצה אותך איתי בר" הוא אמר והביט בעייני "ואם את תשמעי את זה, את כבר לא תישארי".
***************************************
"זה מה שאתה חושב עלי?" שאלתי בקול נעלב מעט.
"לא יפה שלי" הוא אמר ואחז בפניי "אני פשוט.. לא כל כך טהור כמו שאת חושבת".
"אף פעם לא חשבתי שאתה מושלם".
"אז כנראה שאני עוד פחות".
"דניאל".
הוא נאנח ואמר "בסדר, אבל אם תרצי לארוז את הדברים שלך ולברוח, אל תגידי שלא הזהרתי אותך".
-נקודת מבט של דניאל-
"נו" היא אמרה בחוסר סבלנות והתיישבה על הספה ברגליים שלובות, נותנת לי להרגיש את הקור שבהיעדר המגע שלה.
נאנחתי והתישיבתי לידה, מאוכזב ממה שאני צריך לפתוח.
"זוכרת את אנה?" שאלתי והיא הנהנה, מראה שלא משנה מה היא פה כדי להקשיב.
"קצת יותר משנה לפני שאת התחלת לצאת עם רון, הם היו זוג" אמרתי והיא כיווצה את גבותיה ושאלה "אבל.. היא שנה מעלינו".
"לא.. רון נשאר שנה בגלל שהתרכז בפוטבול יותר מדי ונכשל כמעט בכל המבחנים".
"הו" היא מלמלה "לא ידעתי את זה".
"הוא סידר את הכל כדי שאף אחד לא ידע.. רק החברים הקרובים שלו" אמרתי "הוא בקושי הגיע לשיעורים ועשה רק את המבחנים וגם את זה בנפרד".
"אני זוכרת" היא אמרה "לא היו לי כל כך הרבה שיעורים משותפים איתו אבל מהמעט שהיו לי.. הוא בקושי היה".
"בכל מקרה" המשכתי "הם היו הזוג שכל השכבה שלנו מדבר עליו, כולם רצו את אנה, היא הייתה כמו... הטופ.. כמוך בעצם.. רק שאת היית יותר קטנה".
"כמוני?" היא שאלה ופרצה בצחוק "חוץ ממך אף אחד בתיכון לא רצה אותי דניאל".
"מדהים כמה שאת עיוורת לפעמים" אמרתי בחיוך, מתאהב מחדש בביישנות שלה.
"פשוט.. תמשיך" היא מלמלה והשתדלה להסתיר את הלחיים המסמיקות שלה.
"כשרון יצא איתה, הוא הרגיש כמו מלך העולם" אמרתי "אבל לה הייתה נטיה מסויימת להדבק אלי ואל ג'ייקוב, היחידים שלא כרכרו סביבה בכל פעם שהיא נשמה".
"ממש" היא נחרה בבוז "אתה יצאת איתה כמעט חצי שנה".
"את רוצה לשמוע או להציק לי?" שאלתי בחיוך תחמן והיא גלגלה עיניים והתקדמה בספה עד שהתיישבה עלי, כך שפניה פונות אלי וכל רגל שלה בצד אחר של גופי.
נדרש ממני מאמץ עצום וכוח רצון רב, לא לתלוש ממנה את הבגדים ולזיין אותה על הספה הזאת.
"בשלב מסוים, היא התחילה לבלות עם החבורה שלנו יותר ממה שרצינו שהיא תהיה, היא התחברה לג'סיקה והם לא הפסיקו להסתובב איתנו בעיקר בגלל שג'סיקה יצאה עם איתן" אמרתי, נזכר בחבורה של פעם מהתיכון ותוהה איפה כל אחד מהם היום.
"השיא הגיע כשהמורה חילקה עבודות בכימיה, והציבה אותי ואת אנה כזוג בעבודה הזאת" אמרתי "היינו חייבים להפגש ככל שניתן כדי לסיים אותה עד סוף החודש, מה שגרם לכך שהיא בילתה אצלי הרבה וההפך".
"אני זוכרת את העבודה הזאת" היא אמרה והטתה את ראשה הצידה "אני עשיתי לך את כל החלק האחרון".
"נכון" אמרתי בחיוך וליטפתי את הלחי שלה.
"עשית את זה בעיקר כי רוב הזמן היינו עסוקים בלדבר, אנה התעקשה שאני אכיר צד אחר בה.. את הצד העדין והיפה שכנראה היא לא מראה בתיכון.. ובגלל זה גם כל הזמן שהיה לנו לא כל כך הספיק"
"וגם כי לא היית טוב בכלל בכימיה" היא אמרה "אני עדיין לא מבינה למה בחרת את זה כמקצוע בחירה".
"כן כן בסדר" אמרתי "הבנתי שאת יותר טובה ממני".
היא צחקה והטתה את ראשה אחורה, ואני ניצלתי את המומנטום כדי לגנוב נשיקה מעורה הרך.
היא השתנקה ואני חייכתי ונשכתי את צד צווארה מעט, מטריף אותה אבל מפסיק.
"רק בכימיה" היא אמרה בשקט והכחול שלה חדר לעייני.
"בהכל" אמרתי "אבל בחזרה לסיפור שלנו, בגלל שלא הייתי כזה טוב בכימיה, ואנה עוד פחות ממני, ני-" "ברור כי היא עברה למגמה הזאת בשנה האחרונה ורק בגללך" היא מלמלה והקנאה שוב בצבצה בקולה.
הרמתי גבה בשעשוע וצחקתי כשהיא הסמיקה בעת שהבינה שעליתי את הקנאה שלה.
"אז ניצלנו את הזמן בלעשות שטויות".
"ואז התאהבת בה" היא אמרה ועשתה פרצוך נגעל.
"את מקנאה?" שאלתי אותה בחיוך והיא גלגלה עיניים אבל הסמיקה כשאמרה "ממש לא.. מי תצא איתך".
"כרגע את" אמרתי והידקתי את אחיזתי על ירכיה, מקרב את שפתי ונושך בעדינות את עצם הבריח שלה, גורם לגניחה חלושה לצאת מפיה.
"די" היא מלמלה אך המשיכה לקרב אותי אליה "ככה בחיים לא תספר לי עד הסוף".
"אני מכור אלייך" מלמלתי ונישקתי את הצוואר שלה, מסניף עמוק את הריח וניל שלה.
הייתי מכור.
ולא היה שום מכון גמילה בעולם שיוכל לשחרר אותי ממנה.
"אחרי שהכרתי צד אחר באנה, התחלתי לראות לא את הבחורה השוויצרית וה"פצצה" כמו שכולם אומרים, אלה בחורה טובה שבסך הכל רוצה חברים אמיתיים" המשכתי "אז התקרבנו, והיא הייתה משקרת לרון שהיא אצלי אחרי שהייתה הולכת ממני, או שהיא איתי כשהיא בכלל לא".
"למה?"
"היא לא היה לה טוב איתו".
"למה היא לא נפרדה ממנו?"
"את יודעת את התשובה" אמרתי ובעיניה ניצתה ההבנה.
"הוא היה מתעצבן עליה הרבה ובשלב מסוים גם התחיל להכות אותה על זה שהיא משקרת לו" המשכתי, מכווץ את עייני כשנזכרתי בסימנים על גופה.
"הוא היה מגיע לחפש אותה אצלי, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, לא ידעתי שהיא הייתה משקרת לו שהיא אצלי עד שהוא הראה לי הודעות שלה" אמרתי "ביקשתי ממנה שתפרד ממנו, אמרתי לה שאני אגן עליה ושלא יקרה לה כלום אבל היא לא הייתה מוכנה להקשיב, ויצאה עם שתינו במקביל".
"אבל.. איך?" היא שאלה וכיווצה את גבותיה "אתה.. אתה שונא לחלוק בדברים האלה".
"אני לא" אמרתי והיא הביטה בי במבט שואל.
"אני לא שונא" אמרתי והידקתי את אחיזתי עליה "אני פשוט לא חולק, במיוחד לא את האישה שלי".
"אז?"
"הייתי עיוור, והייתי ילד" אמרתי "היא הבטיחה שתפרד ממנו שוב ושוב, לא האמנתי לה עד הסוף אבל קיוויתי, רציתי שהיא תהיה רק שלי".
"אוקיי"
"קצת לפני נשף הסיום, ראיתי שהגוף שלה מחלים מהסימנים ושהיא נהיית רגועה יותר, הנחתי שהיא נפרדה מרון או שלפחות הוא נהיה מתון יותר ומנסה לסדר את העניין".
"אבל?"
"אבל זה לא היה ככה" אמרתי "הוא פשוט הפסיק להרביץ לה, והיא הבינה שהוא חזר להיות מה שהוא היה פעם והחליטה לשמור את שתינו קרוב אליה".
"כלבה".
"רון טען שהיא אהבת חייו, והיא לא ידעה באמת לענות לי מה היא מרגישה אלי".
"ידעת שהיא עדיין איתו?"
"כן" אמרתי "הוא לא הפסיק להתרברב".
"למה לא נפרדת ממנה?"
"אני מגיע לזה" אמרתי והיא שתקה ונתנה לי להמשיך.
"כשהגיע הנשף, רציתי להזמין אותך כמו שתמיד הבטחתי, לא משנה אם הייתי עם אנה או לא, לא משנה אם אהבתי אותה או לא.. את היית היחידה שרציתי לראות בשמלה וליד היד שלי" אמרתי "גם אם לא הבנתי מה אני מרגיש כלפייך".
היא הסמיקה שוב ואני התעלמתי והמשכתי "אבל אנה התעקשה שנלך יחד, אז אפילו לא אמרתי לך על הנשף, רק עדכנתי אותך בתאריך שלו".
היא הנהנה ואמרה "אני זוכרת".
"כשרון שמע שהיא הולכת איתי לנשף, הוא התעצבן והתחיל להתנהג כמו בריון בכל הזדמנות שניתנה לו.. כלפי וכלפי אנה" המשכתי "הוא לא שחרר אותה כשהייתה אצלו, וכשלא הייתה הוא עקב אחריה".
"הוא פסיכי".
"הוא אובססיבי" אמרתי "הוא לא זכה לאהבה בשום שלב בחיים שלו ולכן הוא מנצל כל פיסה אפשרית שיכולה להיות לו".
היא נאנחה ואני המשכתי "במשך כל הזמן הזה אנה התעקשה שאני אתרחק ממך, ואמרה שזה מגיע לה כי היא נפרדה מרון בשבילי" אמרתי והיא פערה עיניה.
"היא התעצבנה בכל פעם שהייתי איתך, ולא דיברה איתי כמה שעות אם הייתי מוציא עלייך מילה מהפה שלי" אמרתי "או כל אחד מהחבורה.. ג'ייקוב היה מת עלייך, גם אימרי, איתן וג'סיקה, וכשהם היו צוחקים איתך או מדברים על כמה שהם אוהבים אותך, היא הייתה עושה סרט שלם".
"עכשיו אני מבינה את כל מבטי השנאה שלה".
"היא רצתה שלא אדבר איתך, שאנתק איתך את הקשר, ולא הפסיקה לחפור על זה כל החודשיים שלפני הנשף" אמרתי "והיא ידעה שרציתי להזמין אותך".
"זאת הסיבה שהיא הזמינה אותך ודחפה את עצמך כבת הזוג שלך" היא אמרה בהבנה ואני הנהנתי.
"ואתה התרחקת ממני" היא אמרה בטון מאשים וליבי התכווץ.
"הייתי עיוור יפה שלי" אמרתי "לא שמתי לב מה אני עושה, רציתי לשמור אותך קרוב ללב שלי והעדפתי להתרחק ממך עד שאכניס באנה הגיון".
"איזה הגיון? היא לא סבלה אותי".
"שאני לא יכול לחיות בלעדייך" אמרתי והיא שתקה, נותנת לי להמשיך.
"כשהגיע הנשף, הגענו ביחד לאולם וכשראיתי שאת עם ג'ייקוב, הרגשתי שהלב שלי לא מסוגל לעמוד בזה" אמרתי והיא צחקה ואמרה "כעסת עליו כל הערב, וסירבת להצטלם איתנו או לעמוד לידנו".
"שנאתי שהוא היה איתך".
"לא אהבת אותי באותו זמן".
"אהבתי אותך כל הזמן" אמרתי "פשוט לא הבנתי את זה".
היא גלגלה עיניים ואמרה "אז למה נתת לו להזמין אותי?"
"לא יכולתי לאסור עליו ועלייך ללכת יחד בזמן שאני מזמין מישהי אחרת" אמרתי "זה לא היה פייר".
"תמשיך" היא אמרה בשקט ושיחקה עם אצבעותיי.
"באמצע הריקוד, רון צץ מקום מקום ודרש מאנה להתלוות אליו, והיא הבטיחה שתחזור ועלתה איתו לאחד החדרים לכמה דקות" אמרתי "חיפשתי אותכם בזמן הזה כדי להתנצל על ההתנהגות המגעילה שלי ולבלות איתכם קצת, פתאום הבנתי שהייתי אאוט מדי בזמן האחרון".
"היא הרחיקה אותך מכולם.. אני זוכרת שאיתן ואימרי דיברו על זה שאתה כבר לא אותו אחד ושהיא תפסה לך את הראש".
"היא באמת תפסה לי אותו" אמרתי במרמור כשנזכרתי איך התרחקתי מהחברים שלי באותה תקופה "ולא במובן הטוב".
"הם סלחו לך" היא אמרה ברכות כאילו קראה את מחשבותיי.
"באמצע החיפוש, הטלפון שלי צלצל והשם של אנה הופיע על הצג, וכשעניתי שלה שמעתי רק צעקות ורעשים לא ברורים" המשכתי "אז רצתי לחדרים לחפש אותה, וכשנכנסתי ראיתי שהם שוכבים, אבל שחצי מהגוף שלה מכוסה מכות".
"הוא אנס אותה" בר מלמלה.
"לא בדיוק" אמרתי "היא התנגדה רק בהתחלה, אבל כשאני נכנסתי זה לא היה נראה שמשהו מפריע לה, אלה שהיא רגילה".
"זה כואב" היא אמרה ואני הנהנתי והמשכתי "הם לא שמו לב שנכנסתי, ותוך כדי שהוא מזיין אותה מאחור היא פלטה כמה שטויות על הפעמים הקודמות שהם שכבו".
"אוי" היא אמרה "לא ידעתי את זה".
"הבנתי שהיא לא נפרדה ממנו ושהיא שיקרה לי, אז הכרחתי אותם להפסיק ולהסתכל לי בעיניים" אמרתי, נזכר בכמה כאב לי לראות את אנה ורון במצב הזה, כמה רציתי ששניהם ימותו באותו רגע.
"היא התוודתה שכל הזמן הזה היא לא באמת נפרדה מרון" אמרתי "הוא הכריח אותה להגיד את זה, וראיתי שהיא לא רוצה".
"מה עשית?"
"הבנתי שהסיפור הזה גדול מדי בשבילי, ורציתי לחזור אליכם" אמרתי "אז אמרתי לה שזה נגמר ביננו, ושאני לא רוצה לראות אותה יותר ושמבחינתי היא יכולה ללכת למות".
"זה לא היה נראה שאתה פגוע כשחזרת אלינו".
"זה לא כאב כמו שחשבתי שזה יכאב" אמרתי "ורק שהסתכלתי לך בעיניים למחרת בבוקר הבנתי למה".
"כי אני הברירת מחדל?"
"לא" אמרתי בפשטות "כי הלב שלי סירב להבין שהתאהבתי בחברה הכי טובה שלי".
"לקח לך כמה חודשים להתוודות".
"פחדתי".
"יש לך מזל שהסכמתי לקבל אותך".
"למה הסכמת?"
"כי גם הלב שלי הבין שהתאהבתי בחבר הכי טוב שלי" היא אמרה כשהביטה אל עייני "גם אם לא רציתי לקבל את זה".
התקרבתי והצמדתי את השפתיים שלי לשלה, מרגיש מאושר שרק טוב יצא מכל הסיפור הזה.
"כשיצאתי מהחדר אנה התלבשה מהר ורצה אחריי, מתחננת שהיא תהיה טובה יותר ושאני אשאר להקשיב לה" אמרתי "לא ידעתי אם זה כי היא אוהבת אותי, או כי פשוט כואב לה שהיא כבר לא הכי נחשקת".
"תמשיך".
"שאלתי את ג'סיקה ואת איתן איפה אתם, והם אמרו שיצאתם לכמה דקות כי לא הרגשת טוב".
"הרגשתי רע" היא אמרה וצחקה "אסור לי לשתות אם אתה לא לידי, ושתיתי בלי הכרה".
"אני יודע" אמרתי בחיוך "איתן סיפר לי שהפעם הגזמת.. שהוא היה מופתע שהשתכרת כי זה לא משפיע עלייך בדרך כלל".
"נכון" היא אמרה ואני המשכתי "יצאתי החוצה לחפש אותכם ואנה רצה אחריי, הפסקתי ללכת ואמרתי לה שהייתי רציני ושאני לא מעוניין לראות אותה, איחלתי לה חיים יותר טובים.. ופשוט המשכתי ללכת".
"מה.. אני זוכרת ש-" "היא אמרה שאם היא לא איתי היא לא מעוניינת לחיות, ופשוט רצה לכביש בדיוק שמשאית עברה".
-פלאשבק-
"דניאל בבקשה! אני אפרד ממנו אני.. אני נשבעת" אנה צעקה שוב ושוב ואני רק רציתי למצוא את בר וג'ייקוב, רציתי לחבק אותה כי ידעתי שהיא היחידה שיכולה להשכיח ממני את הכאב.
"לכי מכאן אנה" אמרתי "אננ לא רוצה לראות אותך".
"אני מצטערת דניאל".
"לא את לא" אמרתי והסתובבתי אליה, מתעלם מהדמעות על הפנים שלה "את רצית את שתינו כל הזמן הזה, ואמרתי לך שזה או אני או הוא".
"אני.. אני-" "אין אני אנה, אין לך מה להגיד".
"אני אפרד ממנו אני נשבעת".
"אני כבר לא מאמין לך אנה" אמרתי "זה נגמר ביננו, תביני".
"זה בגללה נכון? אתה אוהב אותה".
"בר לא קשורה לשום דבר!"
היא גיכחה ואמרה "אם לא היית אוהב אותה.. לא היית יודע שאני מתכוונת לבר דניאל".
"הייתי איתך? או איתה? בחצי שנה האחרונה? אה אנה?" שאלתי בכעס והתעלמתי מההצהרה שלה ומהעובדה שהלב שלי דפק בהסכמה.
"אני אהיה טובה יותר דניאל" היא אמרה ואני נאנחתי והסתובבתי ללכת משם אך לא לפני שאמרתי לה "אני באמת מאחל לך חיים טובים אנה, תני לי להרגע ואני מבטיח שאהיה פה אם תרצי לדבר, אבל שום דבר מעבר.. מה שהיה ביננו נגמר".
"אל תעשה את זה דניאל".
"זה נעשה".
"אני.. אני לא רוצה לחיות אם לא איתך".
"את מגזימה אנה" אמרתי והסתובבתי אליה שוב "את זאת שלא בסדר בכל הסיפור, את לא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה".
"שמעת אותי דניאל".
"תעשי מה שאת רוצה" אמרתי כשראיתי שאין עם מי לדבר.
היא רקעה ברגליה בעצבים, והפנתה את ראשה לעבר רעש של משאית שהגיעה מהכביש, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה היא רצה וקפצה לפניה.
"אנה לא!" צעקתי ורצתי, מנסה לתפוס אותה לפני שיהיה מאוחר מדי אך נעצר בשפת המדרכה כשהמשאית העיפה את גופתה לכל הרוחות.
-סוף פלאשבק-
"אלוהים" בר מלמלה והניחה ידיים על פיה "זה בטח היה מזעזע".
"מאוד" אמרתי "הרגשתי רע כל כך שלא עצרתי אותה בזמן".
"לא יכולת לדעת שהיא באמת תעשה את זה".
"יכולתי לנסות".
"זה לא אשמתך דניאל".
"אני יודע, ובגלל זה הרגשתי פחות אשם ממה שהייתי אמור".
"מה היה?"
"לקחו אותה לבית חולים מיד אחרי שהזעקתי את האמבולנס" המשכתי "כל השכבה כבר יצאה בשלב הזה החוצה, ועדיין, חיפשתי רק אותך".
"ג'ייקוב לקח אותי הביתה" היא אמרה בהתנצלות "לא הרגשתי טוב בכלל ואתה לא ענית לטלפון, רציתי להודיע לך שהלכתי אבל כשלא ענית.. איתן אמר לי לא להיות מופתעת".
"אני מצטער".
"כמו שאמרתי.. סלחנו לך" היא אמרה ומשכה בכתפיה בחיוך קטן.
חייכתי והמשכתי לדבר "כשבאתי לבקר את אנה בבית חולים מאוחר יותר, האחות ביקשה שלא אכנס כי רון היה אצלה בחדר, ומותר אחד בכל פעם".
-פלאשבק-
"כן בר איתנו" איתן אמר, ואני נאנחתי בתודה שסוף סוף אחרי שיחה ארוכה הוא נזכר לפלוט את פיסת המידע היחידה שרלוונטית.
"מה אתם עושים?"
"איפה אתה אחי?" איתן שאל ואני נאנחתי ואמרתי "נסעתי לבקר את אנה בבית חולים".
"לא מספיק?"
"חייב להפרד כמו שצריך" אמרתי "אני לא יודע אם היא הייתה שיכורה או לא, חשוב לי להבהיר לה שאין יותר אנחנו".
"איך שטוב לך" הוא אמר "אנחנו מחכים לך, תבוא שתסיים".
"אוקיי" אמרתי וניתקתי את השעחה כשראיתי שדלתה של אנה נפתחה ורון יצא משם, מביט בי במבט מוזר וממשיך ללכת ישירות למעלית.
נכנסתי אל החדר וכיווצתי גבותיי באי הבנה שהמוניטור פלט צליל קבוע ואחיד, ועיניה של אנה היו עצומות.
לא צריך להיות מטומטם כדי להבין.
רצתי אליה כשאני מעחף את הפרחים הצידה, ונסיתי להחיות אותה תוך כדי שלחצתי על כפתור המצוקה וקראתי לרופא.
התעלמתי מכל הסימנים על גופה ומהתחבושות, היא הייתה נראית רע, אבל לפחות הייתה חיה.
הייתי משוכנע שזה רון, ועמדתי לספר כל מה שאני יודע למי שישאל.
הרופאים נכנסנו והזיזו אותי הצידה, מנסים במשך כמה דקות להחיות אותה, אבל היא כבר הייתה גופה וזה היה מאוחר מדי.
"מי אתה?" הרופא שאל אותי ואני הצלחתי למלמל מתוך ההלם "ידיד.. חבר.. שלה".
"זה לא זה שהיה פה קודם?" הרופא שאל ואני משכתי בכתפיי "היא שיחקה בשנינו".
"מצטער ילד" הוא אמר והניח יד על כתפי "היא מתה".
"זה.. זה לא אני" אמרתי והוא הנהן "אני יודע.. האיש הקודם יצא מפה כמו סהרורי, והאחות אומרת שממש כמה שניות אחרי שנכנסת הלחיצה הגיעה.. ולמוניטור לוקח לפחות 5 דקות עד שהוא מפסיק לגמרי".
הנהנתי בנוקשות ונלחמתי בדמעות.
לא כאב לי שנגמר ביננו, אבל כן כאב לי שהיא מתה, לא מגיע לאף אחד למות, ובטח שלא להרצח.
"עושים מ.. משהו?"
"נודיע למשורה והם כנראה יפתחו בחקירה" הוא ענה "תשחרר מזה ילד, זה לא עושה לך טוב".
הנהנתי והסתובבתי על אוטומאט, יוצא מהחדר שלה ונחוש להיות בדרך הביתה.
-סוף פלאשבק-
"אבל.. לא הבנתי למה רון קרא לך רוצח".
"הוא מעדיף להאשים אותי כי בגללי היא קפצה לכביש, למרות שהוא זה שניתק את מכשירי ההנשמה"
"אתה לא רצחת אך אחד".
"רון ואחיה לא חושבים ככה" אמרתי "אח של אנה, כריס הייל, היה בבית חולים באותו זמן וכשהוא הגיע לחדר שלה לאחר שרון סיפר לו שהיא מתה.. הייתי הבן אדם הראשון שהוא ראה.. ולכן היה לו קל להאשים אותי".
-פלאשבק-
"מה זה? אל תקחו אותה! מה קורה כאן?" צעקותיו של כריס נשמעו בפתח החדר.
"היא מתה כריס" אמרתי "רון ניתק את מכונות ההנשמה".
"רון? למה שהוא יעשה את זה?"
"זה מה שקרה כריס, אני לא יודע מה המניעים שלו".
"שקרן" הוא צעק בדמעות "רון אוהב אותה! זה אתה".
"אני נראה לך רוצח?" שאלתי אותו בזעם.
"אתה עשית לה את המוות".
"חשבת אולי שהיא עשתה לי אותו?" שאלתי "אני אהבתי אותה! היא רצתה את שתינו ביחד! יש דברים שאני לא מקבל".
"לא היית חייב להרוג אותה".
"אלוהים אתה אטום? לא הרגתי אף אחד".
אך הוא סירב לשמוע ואמר "זה לא נגמר דניאל".
-סוף פלאשבק-
"שבועיים מאוחר יותר תפסו אותו באמצע עסקת סמים" אמרתי "הוא היה שיכור ומסתבר שגם נהג בשכרות, הוא קיבל כמה שנים בכלא".
"וואו".
"כולם ידעו שהיה קשה לו לחיות ושהוא עזב את הבית, אבל אף אחד לא חשב שהוא יגיע לאן שהוא הגיע" אמרתי.
"אבל.. וואו".
"את רואה?"
"אז למה.. לא רצית להכניס אותי?"
"לא רציתי שתחשבי אחרת, לא רציתי שתקבלי עלי רושם מוטעה, אולי לא רצחתי אותה אבל אני אשם במידה כלשהי במוות שלה".

-----------------------

אין מילים! תודה לכולכן על התגובות וההודעות..
אתן עושות לי כל כך שמח! ואין עליכן! באמת❤

החייל שליWhere stories live. Discover now