החייל שלי

עונה 2 פרק 152+153

ניסיתי להמשיך להתקדם כדי להראות שאני באמת בסדר, אך בשניה שעזבתי את השולחן ועשיתי צד נוסף, הכל הפך לשחור, וכבר לא הרגשתי שום דבר יותר, ונפלתי לרצפה..
*******************
פרק 152

הרעש העדין של הצפצופים בחדר העיר אותי
פתחתי עיניים לאט לאט, מנסה להסתגל לאור הרב שהיה בחדר
לפתע הרגשתי יד מלטפת את המצח והשיער שלי, משרה עלי תחושת רוגע בניגוד לכאבים שהיו בגופי
הרמתי בעדינות את המבט שלי, וראיתי את דניאל עומד מעלי עם מבט דואג על פניו
הוא התיישב לידי, כשראה שלא נוח לי שהעיניים למעלה מדי, והידק את האחיזה שלו בידי
״התעוררת..״ הוא אמר בעדינות
פתחתי את פי לומר משהו, אך הכאב השתלט עלי ולא הצלחתי להוציא שום דבר
״אל תדברי.. אני יודע שכואב לך.. הרופא כבר יבוא״ הוא אמר ונישק את המצח שלי נשיקה שהשכיחה חלק גדול מהכאב
חייכתי אליו חיוך קטן ולחצתי מעט את ידו
״שלא תעשי לי דברים כאלה שוב.. עשית לי התקף לב!״ הוא אמר ״נבהלתי״
״מצטערת..״ מלמלתי
״אני פשוט יתחיל להכריח אותך לאכול ולשתות יותר.. את עושה נזק לעצמך״ הוא אמר והתכופף לנשק את המצח שלי
״אני רואה שהתעוררת בר..״ הרופא אמר לפתע שנכנס לחדר עם התיק שלי בידו
״אני רק יעשה כמה בדיקות אחרונות.. ואם הם טובות, את בהחלט משוחררת״ הוא אמר וחייך
הנהנתי בעדינות ״יותר טוב דוקטור?״ דניאל שאל
״הבדיקות שלה מהיום בהחלט יותר טובות מאלה של אתמול.. אבל נראה מה המצב עכשיו״ הוא אמר וכתב משהו על הדף לפני שסגר את התיק וניגש אלי
״זה הסימן שלך לצאת״ הרופא אמר
דניאל הביט עלי ואני חייכתי אליו חיוך קטן ועזבתי את ידו באי רצון מובהק
-נקודת מבט של דניאל-
״כן עומר?״ עניתי לשיחה שצלצלה בטלפון שלי בשניה שיצאתי מהחדר של בר
״היא בסדר?״ עומר שאל, הוא היה נשמע גמור
״עכשיו בודקים אותה שוב.. אתה נשמע מת״ אמרתי והתיישבתי כיסא
״תנסה אתה להיות עם כל אלה לבד..״ הוא אמר ונאנח ״זה סיוט״
״אתה הצעת את עצמך״ אמרתי בחיוך
״לך תזדיין״ הוא אמר
״ברגע שנהיה בבית״ עניתי לו וחייכתי שהוא המשיך לקלל
״מה איתך ועם שחר?״ שאלתי
״מבטלים את האירוסים״ הוא ענה ונאנח
״מה?״ זעקתי ״למה? אתם אדיוטים?״
״החלטנו שזה לא מתאים״ הוא אמר
״ואני חשבתי שיש בך קצת שכל״ אמרתי ופלטתי עוד כמה קללות למינהם
״אבל החזרנו אותם״ הוא אמר לפתע, גורם לי לעצור את רצף הקללות לרגע, אבל לאחר שניה לחדש אותו שוב, וחזק יותר ״בן זונה״
הוא צחק ״זה על מה שעשית לי אז עם בר״
חייכתי חיוך קטן, ופלטתי עוד כמה קללות כשהצחוק שלו מהצד השני התגבר

״את יודעת מה גרם לעילפון שלך?״ הרופא שאל את בר לאחר כמה שעות של בדיקות
היא נדה בראשה לשלילה כשהוא אמר ״אימצת את הגוף שלך יותר מדי.. ולא תיגמלת אותו כמו שצריך.. שרפת יותר מדי ורזית.. אבל לא החזרת לגוף שלך את מלאי האנרגיה שהוא איבד״
היא הביטה בו בעיון והקשיבה ״ברגל יש לך נקע קטן, שלא יחמיר אם תניחי לרגל לכמה ימים הקרובים״
״אוקיי״ היא אמרה
״הייתי מציע שלא תעשי כל פעילות גופנית בימים הבאים, שתנוחי ותחזירי לגוף שלך את מלאי האנרגיה שגרמת לו לאבד.. ומאחר ואת טירונית.. אני יביא לך טופס שיאשר את זה״ הוא אמר
״זה בסדר אין צורך.. טיפלתי בזה״ אמרתי והתעלמתי מהמבט השואל שלה
״אוקיי.. תשמרי על עצמך״ הרופא אמר וחייך
״היא תשמור..״ אמרתי וליטפתי את השיער שלה
הרופא חייך ויצא, משאיר אותנו בחדר על מנת שנוכל להתארגן ולצאת
״עדיין כואב לך?״ שאלתי ונישקתי את המצח שלה
״כמעט לא..״ היא אמרה ונצמדה אלי עוד, מניחה את היד שלה על החזה שלי
״אני יקח אותך לבסיס שתקחי את הגברים שלך.. ואז אני יקפיץ אותך הביתה״ אמרתי כשהרמתי את הפנים שלה לעברי, מצמיד את השפתיים שלנו בעדינות שהייתה מלאה בגעגוע
״אבל יש עוד יומיים לפני שהחופש מתחיל..״ היא אמרה
״לא מענין אותי.. אני לא מחזיר אותך לבסיס בר.. וזה רק יומיים.. את תשרדי״ אמרתי והיא נאנחה ושתקה שהבינה שאין טעם לתוכח איתי בנושא הזה
היא הניח את הראש על הכתף שלי ואני נצמדתי אליה עוד וחיבקתי את הגב שלה, מלטף אותו לאט ומניח נשיקה על ראשה
אחרי כמה דקות, זזתי ממה באי רצון, והיא עיקמה פרצוף וקמה, והלכה לשירותים על מנת להחליף לבגדים שלה, בזמן שאני סימסתי לעומר שאני בדרך
היא יצאה אחרי שתי דקות, ואני לקחתי את ידה למכונית בחוץ
-נקודת מבט של בר-
היד של דניאל החזיקה בשלי כל הנסיעה, והחום שלו חימם את כולי, נתן לי תחושה של רוגע וביטחון בניגוד לכל הכאבים שהיו בגופי
כשהגענו לבסיס, הוא יצא מהאוטו ובא לפתוח לי את הדלת, מחזיק בגבי התחתון בעדינות, והולך איתי לביתן
״אני לא צריכה בייביסיטר״ אמרתי כשהגענו לאיזור הביתנים
״אני לא מתווכח איתך על זה עכשיו״ הוא אמר ונישק את ראשי לפני שהוריד את ידו ופתח את הדלת של הביתן
הביתן היה ריק, והם היו כנראה בארוחת צהריים או באימון.. תלוי בקריזה של עומר
דניאל נכנס איתי וסגר את הדלת אחריו, מתיישב על המיטה של מלודי ומחכה שאסיים לארגן את הדברים שלי
לפתע הדלת נפתחה ומלודי נכנסה, אך נעצרה שראתה אותי בפנים
״בו!״ מלודי צרחה וקפצה עלי בחיבוק שמחץ אותי וגמר לי את כל האויר
״מל!״ מלמלתי ״אני לא נושמת״
״אני חושב שכדאי שתתני לבר לנשום קצת מלודי.. היא קצת חלשה״ דניאל אמר לפתע ומלודי הסתובבה ופלטה צווחת הפתעה שראתה אותו מאחוריה ״מצטערת המפקד״
״זה בסדר״ הוא אמר וחייך
״איפו היית? דאגנו לך! מה קרה לך?״ היא התקיפה עם השאלות שלה
״תרגעי! בסך הכל התעלפתי.. לא קרה שום דבר.. תפסיקו לעשות עניין״ אמרתי
דניאל מאחורה גלגל עינים וגיחך לעצמו בשקט
״מי החזיר אותך מהבית חולים?״ מלודי שאלה
דניאל זייף שיעול, עונה לה על השאלה
״אה..״ מלודי אמרה ואז שמה לב למה שאני עושה
״לאן את הולכת?״ היא שאלה בדיוק שאד ולירוי ולאון נכנסו לחדר גם הם, מופתעים שאני פה ובאים לחבק אותי
״היא הולכת הביתה״ דניאל אמר במקומי ״היא צריכה לנוח״
גלגלתי עיניים בשקט וחייכתי לכולם
״אז את יוצאת יומיים לפני כולם?״ לאון אל בתדהמה ״אני מתלבט אם לשנוא אותך״
״אני שונא אותך..״ אד אמר ולירוי הסכים איתי
״המפקד אני מצטער..״ לירוי אמר לדניאל ואז חזר אלינו ״שתיהם ביחד זה נורא! אבל להיות עם עומר לבד זה לא פחות גרוע! אני לא יהיה מופתע אם מישהו יערוף לו את הראש בזמן הקרוב.. ואת אפילו לא ניסית את זה!״
״זה בסדר״ דניאל אמר וחייך, מסתכל עלי
״אני רעב מת״ אד אמר ״תעשי את זה זריז.. יש לנו רק.. 37 דקות לאכול ולהגיע לשם״
״אז תלכו.. אני לא רעבה״ מלודי אמרה והתיישבה על המיטה שלי
״כדאי שתלכי לאכול מלודי״ דניאל אמר
״את רוצה שאני יביא לך אוכל?״ אד שאלו מלודי חשבה רגע לפני שהנהנה ״תשמור לי.. אני כבר יבוא״
הם יצאו מהחדר, משאירים אותי לבד עם מלודי ודניאל
״תסיימי לארוז בר.. אני יקח אותך הביתה״ הוא אמר
״זה בסדר המפקד.. אני יכולה לחזור באוטובוס״ אמרתי והבטתי בעיניים שלו שהפנטו אותי אליו
״את לא חוזרת בשום אוטובוס.. שתסיימי תקראי לי.. אני צריך לדבר על כמה דברים עם המפקד עומר..״ הוא אמר והלך לדלת ״ואני רציני בר.. פקודה זאת פקודה.. אני מחזיר אותך ולא אף אחד אחר״ הוא סיים ויאמר
״מה?״ שאלתי את מלודי שהסתכלה עלי בחיוך שלא אהבתי
״אני לוקח אותך ולא אף אחד אחר..? פקודה זאת פקודה? תגידי לי שאני יבוא לעזור לך עם התיק?״ היא שאלה שחיקתה את הקול של דניאל ״מה הולך פה?״
״שום דבר מל! הוא בסך הכל מחזיר אותי הביתה.. והוא מנסה לשמור שאני לא יתעלף שוב זה הכל.. לא נראה לי שיש לו כוח להסחב איתי עוד פעם לבית חולים״ אמרתי והתחמקתי מהמבט שלה
״לא נראה לי שזה כל כך הפריע לו גם בפעם הראשונה״ היא אמרה בחיוך תחמן
״מה? מה זאת אומרת?״ שאלתי
״כשנפלת.. הוא לא חיכה שניה לפני שהוא רץ אלייך.. לא עניין אותו מה קורה מסביב.. רק את.. ועד שהתעשתנו דניאל כבר אהיה לידך עם מבט כאילו זאת אשתו שם למטה״ היא אמרה ״עומר התקשר לחובש בזמן שדניאל ניסה להעיר אותך.. הוא היה מבוהל מדי.. ולא שמתי לב לזה אז אבל עכשיו אני מבינה שזה לא בהלה רגילה..״
״את מגזימה״ אמרתי וגלגלתי את עיני
״לא לא.. את היית צריכה לראות את המבט בעיניים שלו״ היא אמרה ״עומר אפילו לא חשב לרוץ.. היה בינהם מ מבט כזה של בהלה וברגע הבא דניאל כבר היה לידך״
״ועכשיו.. שמתי לב איך תקעתם מבטים אחד בשניה.. ואיך הוא דיבר..״ היא אמרה
״או איך היא נגע בך באימון.. ואיך הוא דאג לך שקיבלת מכה ברגל.. או איך ישבתם קרוב מדי כשבאנו להביא לך אוכל שהיית בעונש..״
שתקתי, הבנתי שמעכשיו אנחנו צריכים להזהר יותר
״אז תפסיקי להכחיש ותתחילי לדבר״ היא אמרה ושילבה את ידיה כסימן שהיא מקשיבה
״מלודי..״ התחלתי לומר והיא תקעה בי מבט
באתי לפתוח את פי אבל הדלת של החדר שלי נפתחה ודניאל נכנס ממנה עם עומר
״אני רואה שאת מרגישה יותר טוב בר?!״ עומר אמר עם מסר סמוי ושלח מבט תחמן
״זה בסדר מלודי״ דניאל אמר כשהיא קמה להצדיע, ושניה אמר כך היא התיישבה
״אז את חוזרת באוטוב-״ עומר התחיל לשאול אך דניאל קטע אותו ״אני מחזיר אותה״
עומר גלגל עיינים כשדניאל אמר ״סיימת לארוז?״ והקול שלו יצא יותר רך ממה שהוא תכנו
״עוד כמה דקות״ אמרתי
״אוקיי.. אז אני יחכה לך ליד השער״ הוא אמר
״אוקיי״ אמרתי והוא חייך ויצא מהחדר, נותן מכה קטנה לעומר בראש
״טוב שהוא לא הוציא עליו את הנשק״ מלודי מלמלה
גלגלתי את עיניים והחנקתי חיוך כשהכנסתי את הדברים האחרונים לתיק שלי
״אני מקשיבה״ היא אמרה ״אני יודעת שיש בינכם מעבר למפקד וחיילת.. ואל תכחישי כי זה לא אמין״
״מלודי..״ אמרתי ונאנחתי ״אסור.. אסור לי לדבר על זה״
״ידעתי! ידעתי שיש משהו! אני מקשיבה״ היא אמרה ואני גלגלתי עיניים כשהיא אמרה ״אני לא יגיד לאף אחד אני מבטיחה!״
״אנחנו.. ב.. ביחד..״ מלמלתי והורדתי את מבטי
״מה? ידעתי!״ היא צרחה וקפצה בחדר
״מאורסים״ הוספתי והיא נעצרה לפני שצרחה חזק יותר
אך היא נרגעה שהדלת נפתחה ודניאל נכנס כשמבטו מבוהל מעט ״הכל בסדר פה?״
״כן המפקד.. מצטערת״ אמרתי והוא הנהן יצא מהחדר
״אני לא מאמינה!״ היא צרחה בלחש כשנחסמתי לה את הפה ״מפגרת! אמרת שלא תדברי על זה אבל את צורחת בשביל שכל הבסיס ידע?״
״מצטערת״ היא אמרה ״אני פשוט ידעתי!״ היא אמרה כשהיא מקפצת
גלגלתי את עייני כשהיא שאלה ״רגע.. כמה זמן?״
״אנחנו חברים הכי טובים מגיל קטן.. אבל אנחנו ביחד כבר כמעט שנתיים״ אמרתי
״ועכשיו אתם מאורסים?״ היא שאלה
״כן.. כבר.. קצת מותר משלוש חודשים״ אמרתי כשסגרתי את התיק שלי והתקדמתי לכיוון היציאה מהחדר כשהיא בעקבותיי
״והוא הסכים לך להתגייס?״ היא שאלה
״לא שאלתי אותו״ אמרתי לה ״ולפני שאת שואלת.. זה סיפור ארוך״
״אני לא מאמינה!״ היא אמרה בצרחה חלושה שכבר ראינו את דניאל ועומר באופק
״מלודי אני רצינית! אסור שאף אחד ידע על זה? אז את סותמת את הפה שלך! אפילו לא לאד!״ אמרתי לה
״ברור!״ היא אמרה ״אני נשבעת באד״
צחקתי ונעניתי בראשי לסלחנות ״רגע רגע! אז זה דניאל הזה?״
הנהנתי והיא המשיכה ״והסוודרים שאת לובשת כל הזמן זה שלו?״ היא שאלה ושוב הנהנתי
״ומי שלקח אותך אז זה היה אח שלו? אח של המפקד?״ היא שאלה שכבר היינו ממש קרובים אליהם ואני הנהנתי
״אז זה אומר שאת מכירה את המפקד עומר גם?״ היא שאלה בהתרגשות לא מובנת
״כן.. הם החברים טובים.. אנחנו החברים הכי טובים״ אמרתי
״ברור לך שאת מספרת לי הכל שאת חוזרת?!״ היא אמרה ואני גלגלתי את עייני
״את מוכנה?״ דניאל שאל במעט נוקשות ואני הנהנתי וחיבקתי את מלודי שצבטה אותי בצלעות
גלגלתי עינים ועשיתי לה אצבע שלישית לפני שהסתובבתי מצחקקת כשהיא החזירה לי שתיים ומלמלה ״מצטערת המפקד״
״תרגישי טוב בר״ עומר אמר ואני הוצאתי לו לשון בשקט ואמרתי ״תודה המפקד״
נכנסתי לאוטו של דניאל, והוא סגר אחרי את הדלת והניח את התיק שלי במושב האחורי לפני שנכנס גם הוא והתחיל בנסיעה
הטלפון שלו צלצל וזאת הייתה שיחה מעומר
״כבר התגעגעת?״ דניאל שאל אותו כשענה ״אני יכול לעשות פנית פרסה ותראה אותי שוב אם כל כך קשה לך״
״תזכיר לי להביא לך למחר את הטפסים של הגירושים״ עומר אמר ״יבן זונה! אני לא מאמין שאני שוב איתם לבד״
״אז התקשרת כדי לבקש תמיכה?״ דניאל שאח וגירד את הזיפים שהיו לו על הסנטר ורק עשו אותו סקסי יותר
״התקשרתי כדי להגיד לבר שאני משתתף בצערה.. כי שתחזור לפה כבר לא יהיה מי שימזמז אותה יותר״ הוא אמר
״רק תיגע בו ותראה למה אני מסוגלת״ אמרתי לו ״קטנה וחלשה אבל שאני רוצה אני מורידה אותך״
״תסתכל על זה בצורה כזאת שאתה מתרגל.. לאט לאט אתה נהיה יותר טוב בתפקיד״ דניאל אמר לו בחיוך
״בתפקיד שאני עומד לפרוש אם אתה תעשה לי את זה שוב״ עומר ענה לו ופלט כמה קללות
״לך תאכל״ דניאל אמר לו ועומר קילל לפני שדניאל ניתק ממנו וצחק
דניאל לקח את ידי ואחז בה, מרים אותה לשפתיו ונותן לה נשיקה רכה
״את מרגישה יותר טוב?״ הוא שאל והסתכל עלי במבט שהמיס רותי
״קצת..״ אמרתי ונשענתי על החלון
״אני ישאר איתך קצת ואז אני צריך לחזור״ הוא אמר
״אוקיי״ אמרתי והסתכלתי עליו, נהנת מזה.. מהפעולה הפשוטה הזאת ״אתה חוזר עוד יומיים?״
״כן..״ הוא אמר ״אני ישתדל כמה שיותר מוקדם״
״אל תמהר בגללי.. תעשה מה שהתפקיד שלך דורש ממך״ אמרתי
״לא מעניין אותי משום דבר״ הוא אמר ״התרגלתי לראות אותך כל יום.. ואני לא מתכוון לשבור את ההרגל הזה״
נאנחתי, יודעת שאין טעם להמשיך בוויכוח הזה כי הוא גם ככה לא יוביל לשום מקום
״את מתכוונת לבהות בי כל הדרך?״ הוא שאל לאחר כמה דקות שאני מסתכלת עליו בזמן שהוא מלטף את ביד שלי ומנשק אותה מדי פעם
הנהנתי וחייכתי כשהוא גלגל את עיניו וחזר אל הכביש