עונה 2 פרק 125

5.7K 237 30
                                    

״היא.. אמ.. היא.. הניתוח..״ הוא אמר והצביע מאחוריו.
ברגע זה, הכל היה שחור, לא ראיתי ולא שמעתי כלום.. הדבר היחיד שהרגשתי הוא האוויר על פני כשלפתע בריצה לעבר החדר שהוא הצביע עליו, לעבר החדר שבו היא הייתה.. מכין את עצמי למה שאני הולך לראות.
*****************
פתחתי בטריקה את הדלת של החדר, מודע היטב לדמעות הרבות שזורמות על הלחיים שלי וללב שלי שדופק בקצב מהיר מדי, ולכל הגוף שלי שרועד..
אך בניגוד למה שחשבתי, בניגוד לתגובה של קורי, ראיתי את הלא צפוי.
היא הייתה שם, שכבה ככה על המיטה, בזמן שאלנה סדרה כמה חוטים מסביבה.
״הו.. דניאל.. קורי נתן לך להכנס?״ אלנה שאלה ״הוא הצליח דניאל! הניתוח הצליח!״ הא אמרה בהתרגשות
בזווית העין ראיתי את שחר מגיעה לידי, אך הדבר היחיד שעניין אותי זאת היא.
״אני מצטער! אני מצטער! לא מודיעים ככה.. אמ..״ קורי אמר לפתע כשנכנס לחדר ״הניתוח הצליח.. היא בסדר גמור.. היא תתעורר בעוד שעתיים..״ הוא אמר ״אני מצטער..״
״זה בסדר קורי״ שחר אמרה ״קצת הלחצת אותו״
קצת??
התקדמתי אליה למיטה, והתכופפתי לנשק את המצח שלה, שהיה חם מעט מהרגיל.
״אני מבקשת שתצאו.. אנחנו צריכים לסדר אותה.. תוכלו לראות אותה עוד כמה דקות בחדר שלה״ אחת האחיות שהייתה שם אמרה לנו
״אוקיי״ אמרתי ויצאתי משם, כששחר אחרי.
-לאחר שעתיים-
ישבתי בכיסא, צמוד למיטה שלה, והסתכלתי עליה, מחכה שהיא תתעורר
כשיצאנו משם, כולם ישר התקיפו בשאלות, שחר ענתה על הכל, ואני בינתיים נכנסתי לחדר שלה וניסיתי להרגיע את עצמי.
היומיים האלה לא היו קלים בכלל! רגע אחד חשבתי שהיא מתה וברגע הבא מישהו נתן לי תקווה, ושוב ושוב ככה, עד הרגע שבו קורי יצא, והרגשתי שאני לא יכול לעמוד בזה, הרגשתי שעוד שאהיה אני מת, ואז אלנה הרגיעה אותי ואמרה שהניתוח הצליח, ואז נרגעתי.
אוקיי, לא נרגעתי, אבל לפחות הרגשתי שהמצב נרגע.. שהמצב כן יהיה יותר טוב.
ההורים של שתינו הגיעו, הם נכנסו לשניה לראות אותה ואז יצאו לשבת עם כולם בחוץ, נותנים לי להיות איתה לבד ולחכות שהיא תתעורר.
קלח לי זמן לעכל את זה.. אני מתכוון.. את הקטע שאני יהיה בלעדיה.. לקח לי חודשיים שלמים!
אך כל זה נהרס ברגע ששמעתי שהניתוח הצליח, ואת זה שהיא תמשיך איתי, את זה שאת החיים שלי אני לא יצטרך להמשיך לבד, לקח לי בדיוק שעה לעכל.
אני מניח שאני עדיין בשוק מכל התחלפות האירועים כאן, כן לא כן לא.. זה מתסכל.
אבל כל מה שחשוב זה שהיא בסדר, שהיא כאן איתי.. וששום דבר לא יקח אותה ממני.
״האהבה שלכם ניצחה.. זה חלק גדול מכך שהיא חיה עכשיו״ טום אמר לי מקודם, כשכולם נכנסו לראות אותה ואני עמדתי בצד, עדיין עם דמעות בעיניים
״זה לא משנה לי מה ניצח.. משנה לי רק שהיא איתי.. משנה לי רק שאני יזכה שוב לראות את החיוך שלה ולשמוע את הצחוק שלה.. שאני חי ונושם בשבילם״ אמרתי לו, והתכוונתי לכל מילה.
הרמתי את מבטי מהרצפה אל היד שלי שמחזיקה בשלה כבר מעל לשעה.
לא היה מגיע לה לעבור את כל התקופה הזאת, השלושה חודשים האחרונים היו לא פשוטים בשבילה, מאז מה שקרה לה עם כריס ורון.. החיים שלה התערערו.
ואני רק שמח שהתקופה הזאת נגמרה לה.. ואני מבטיח שמעכשיו יהיה לה חיים טובים יותר, אני אישית ידאג לזה!
המשפט השני שלהם נערך היום, ואז טום יחזור אלי עם תשובות, שאני מקווה שהם יהיו לשם שינוי לטובתי
כריס הודה שרון איים עליו, והבטיח לו כסף תמורת מה שהוא יעשה, וזה שינה משמעותית את המשפט של שניהם, אני לא יודע למי זה טוב או רע וכמה.. אבל אני ידע בהמשך.
תזוזה קטנה ביד שלי גרמה למחשבות שלי לעצור.
הרמתי את עיני וראיתי שהעיניים שלה נפתחו, והיא מעבירה מבטה על כל החדר על מנת לזהות היכן היא.
קמתי מהכיסא שלי, והמבט שלה עבר אלי, ולאחר שניה החיוך הקט הזה שלה, שחושף את הגומות שלה, החיוך הזה שגורם לכל הגוף שלי לרעוד, הופיע על שפתיה והיא לחשה ״היי״
הדמעות ירדו מעיניי שוב, אך הפעם מהתרגשות והקלה.
״היי״ אמרתי והתכופפתי לנשק את המצח שלה.
״למה אתה בוכה?״ היא שאלה
״שש.. אל תדברי עכשיו.. שלא תתאמצי״ אמרתי והתיישבתי לידה, לא מזיז את העיניים ממנה ״אני אוהב אותך.. אני אוהב אותך כל כך״ אמרתי לה והתכופפתי להניח נשיקה קטנה על השפתיים הרכות שלה, שהתגעגעתי אליהם כל כך.
״אני אוהבת אותך״ היא אמרה וחייכה אלי שוב
מאיפו לעזאזל יש לה את הכוח לחייך אחרי הדבר הזה שהיא עברה??
הרמתי את ידי וליטפתי את שיערה, עדיין עם דמעות שזולגות על הלחיים שלי
״היא הרימה את היד שלה וניגבה אותם תוך כדי שאמרה ״תפסיק לבכות.. יצאתי מזה״
״אין לך מושג מה עברתי עד שיצאת מזה״ אמרתי לה
״מה זאת אומרת?״ היא שאלה
״היה סיבוך.. זה האריך מעט את הניתוח.. אבל יצאת מזה בסוף.. וזה מה שחשוב״ אמרתי לה
״כולם פה?״ היא שאלה לאחר כמה דקות של שקט
״כולם פה.. וכולם היו פה מאז שנכנסת לניתוח״ אמרתי לה ״הם דאגו לך מאוד״
״איך אתה?״ היא שאלה
״תפסיקי לדאוג לי שאת זאת שצריכה שידאגו לה!״ אמרתי לה ״אני לא חשוב עכשיו..״
היא גלגלה את עיניה וזזה מעט הצידה, ומשכה אותי
נשכבתי לידה ומשכתי אותה עלי, מנשק את ראשה ״אני עייפה״ היא אמרה
״אני לא יודע אם אתה יכולה לישון עכשיו..״ אמרתי
וכאילו בתאום מושלם, אחת האחיות נכנסה לחדר ״התעוררת בר! איך את מרגישה?״ היא שאלה בזמן שבדקה את המכשירים שליד המיטה
״אני בסדר.. רק עייפה״ היא אמרה
״אני יודעת.. לא כדאי שתשני עכשיו.. תחכי עוד שעתיים ואז תשני כמה שבא לך״ היא אמרה ויצאה מהחדר
״אמרתי לך״ אמרתי לה
״אבל אני עייפה״ היא אמרה, ואני רק צחקתי מעט
״אמיר גם בא״ אמרתי לה והידקתי את החיבוק שלי סביבה
״באמת? אתה לא הולך לי עכשיו נכון?״ היא שאלה בבהלה
״לא לא..״ אמרתי וצחקתי ״תרגעי.. הוא רק בא לבדוק מה איתך..״
״אה.. הוא לא רוצה שתלך לבסיס?״ היא שאלה שוב
״לא.. תרגעי לחוצה שלי.. גם אם הוא היה רוצה לא הייתי הולך עכשיו.. את יותר לשובה לי״ אמרתי לה
״התגעגעתי אליך..״ היא אמרה
״את התגעגעת?״ שאלתי ״אני התחרפנתי״
״אתה סתם הורג את עצמך״ הא אמרה
״אני לא הורג את עצמי.. אבל בלעדייך אני לא בן אדם בכלל״ אמרתי ״אני לא יודע מה זה להיות בלעדייך בר תביני את זה! הדאגה אלייך זה לא רגש זה כבר תגובה טבעית! זה אינסטינקט״ אמרתי לה
״אני אוהבת אותך מטומטם שלי״ היא אמרה והסתובבה על מנת להניח את השפתיים שלה על שלי
״לא כואב לך?״ שאלתי תוך כדי הנשיקה
״לא.. אני לא ממש מרגישה משהו בגלל התרופות״ היא אמרה
״אה..״ אמרתי ונישקתי אותה שוב.
דפיקה בדלת הפסיקה אותנו באמצע, ובר חזרה לתנוחה הקודמת שלה, שבה הגב שלה צמוד לבטן שלי והראש שלה על החזה שלי, בזמן שהידיים שלי שמחזיקות בידיים שלה, עוטפות את הבטן שלה בחיבוק.
״מי זה?״ שאלתי, והדלת נפתחה, והראש של אמא של בר הציץ מתוכו ״ילדה שלי!!״ היא אמרה ובאה לחבק אותה, בזמן שהתחילה להוריד כמה דמעות גם היא.
אבא שלה נכנס גם הוא, וניגש לחבק את בר.
״אני יתן לכם להיות איתה קצת״ אמרתי ויצאתי מהחדר שלה, לאחר שנתתי לה נשיקה ארוכה בשפתיים, וצחקתי כשהיא הסמיקה.
״דניאל?״ קורי קרא לי בדיוק כשהגעתי לכולם
הלכתי לכיוונו ושנינו התיישבנו בכיסאות, בזמן שהוא אוחז בכמה דפים בידו
״אני מצטער על קודם.. שוב״ הוא אמר
״זה בסדר קורי.. תודה על הכל..״ אמרתי לו
״זה בסדר.. תראה.. יש כמה דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם בקשר לניתוח״ הוא אמר
״אתה מעדיף שאני יעשה את זה עכשיו או עוד מעט כשבר תשמע גם?״ הוא שאל
״בוא נעשה את זה עכשיו איתה..״ אמרתי לי וקמתי לכיוון החדר שלה
״אני מצטער להפריע לכם.. תשלימו איתה פערים אחר כך אבל יש כמה דברים בקשר לניתוח שאנחנו צריכים לדבר עליהם״ אמרתי כשנכנסנו לחדר
״זה בסדר.. אני רוצה לשמוע גם״ אמא שלה אמרה
התיישבתי ליד בר על במיטה, וליטפתי את שיערה בזמן שהיא החזיקה בידי השניה
״קודם כל, הניתוח עבר בהצלחה, אין שום תופעות לוואי, אין שום דברים שנגרמו מזה, את תהי בסדר גמור בר..״ קורי התחיל כשכולנו היינו מרוכזים אליו ״אך מה שכן, את תצטרכי לבוא פעם בחודש במשך שנה על מנת שנבצע סדרת בדיקות לראות שהכל נשאר תקין, וישנם כמה תרופות שאת צריכה לקחת בחודש הראשון שלאחר הניתוח..״ הוא אמר
״אוקיי״ היא ענתה
״את כל התרופות והמרשמים אני יעביר לדניאל כבר, או שאתם מעדיפים לקחת את זה?״ הוא אמר ושאל את ההורים שלה
״לא זה בסדר.. תתן את זה לדניאל.. אנחנו צריכים לחזור לחול מחר.. אז הוא זה שיהיה כאן איתה״ אבא של בר אמר
״אוקיי..״ קורי אמר ״בנוסף לכך, בשבועיים הקרובים את צריכה לא לעשות שום מאמץ! ושאני מתכון לשום מאמץ זה אומר שגם את רוצה כוס מים תבקשי מדניאל.. ותדאגי שהנשימות שלך סדירות כל הזמן, ושאת לא נושמת מהר מדי, ואם זה קורה אז תנסי להרגיע את הנשימות שלך ולהסדיר אותם.. ואם לפתע את מפסיקה לנשום ואז מיד לבוא לכאן! אז דניאל.. תצטרך להשאר רחוק מהשפתיים שלה בשבועיים האלה.. כי שאתה בסביבה שומעים את הלב שלה בכל הקומה״ הוא אמר, גרם לכולנו לצחוק
״בקשר לחלק הראשון אל תדאג דוק.. היא לא תתאמץ בכלל.. אבל בקשר לחלק השני זה בעיה קצת.. אני לא בטוח שאני יוכל לעמוד בזה..״ אמרתי לה והוא צחק
״עוד דבר.. הצלקת מהניתוח עדיין טריה ולכן שמנו לך תחבושת, חשוב מאוד שבשבועיים הקרובים לא יגעו בזה מים, אפשר שיגעו טיפה אך לא כדאי להתקלח כשזה לא מכוסה..״ הוא אמר ואני הנהנתי
״אוקיי.. אז עברנו על הכל.. כל הפרטים אני יסביר אחר כל לדניאל.. זה בסדר?״ הוא שאל וכולם בחדר הנהנו והוא התחיל להתקדם לכיוון היציאה מהחדר, אך נעצר בשניה האחרונה ״ו.. בר״ הוא אמר ״ברגע, שאת רואה משהו חריג.. הכי קטן שמדאיג אותך או את דניאל! את מגיעה לפה״
״אוקיי דוק.. תודה״ היא אמרה
״את יכולה להשתחרר מהבית חולים מחר.. אלנה תבצע מחר בבוקר כמה בדיקות קטנות, ולאחר מכן את תשתחררי.. ולכן עכשיו כדאי שתנוחי.. את תוכלי לישון עוד שעה.. אז כדאי שכולם יעברו אצלך בזמן הזה ואז יתנו לך את המנוחה שלך״ הוא אמר ויצא מהחדר.. ודקה אחריו יצאתי גם אני.. כשהוא סימן לי לבוא אחריו.
״רציתי לדבר איתך על הסיבוך שהיה, ולא חשבתי שכדאי שהם ישמעו את זה״ הוא אמר
״לא.. לא כדאי״ אמרתי ״אני מקשיב״
״אוקיי.. ה.. הבדיקות הראו לנו את כל מה שצריך לטפל בו, אך מה שהם לא הראו זה דבר חדש שצץ שם, הוא בן יום או יומיים, ובגלל זה לא ראינו אותו כי הוא עוד לא התפתח.. רק שתדע, אם היינו רואים את זה בבדיקות, רשמית הייתי אומר לך שאי אפשר לטפל בה והמצב כבר החמיר יותר ממה שחשבתי, ולכן בזבזתי שעה בחדר הניוח רק כדי לנסות להבין איך אפר לטפל בזה.. לבסוף החלטתי לעשות את ההליך שאמרתי לכם, ועל מנת לטפל בזה חזרתי על חצי ממנו פעם נוספת, שבמהלך החזרה, כלי דם מאוד מרכזי התפרץ, והדימום היה רב, מה שלקח לנו גם זמן רב לעצור אותו.. ובגלל זה העיכוב היה״ הוא אמר
״אה.. אוקיי..״ אמרתי ״אני לא כל כך מבין בזה.. אבל אני מבין שעשית עבודה טובה.. תודה דוק״
״זה בסדר..״ הוא אמר ״זה המרשמים לכל התרופות שלה, ויש עוד כמה שאני צריך להביא לך..״
״אוקיי״ אמרתי ורפרפתי על הדף בלי להבין מילה ממה שכתוב שם.
״האחות תביא לך אותם בעוד כמה שעות..״ הוא אמר ״ופה יש הסבר לגבי הבדיקות שהיא תעבור בהמשך, ועוד כמה דברים שאתה צריך לעבור עליהם.. אני פשוט חייב לרוץ, יש לי עוד חצי שעה ניתוח נוסף.. כשאני יצא ממנו אני יבוא לבדוק שהכל בסדר איתכם, ולהסביר לך מה כתוב שם״ הוא אמר
״זה בסדר דוק.. תודה״ אמרתי, והוא הנהן והלך לדרכו.
קיפלתי את הדפים שהוא הביא לי והכנסתי אותם לכיס וחזרתי בחזרה לכולם.
ההורים שלי נכנסו גם הם לפני כמה דקות לבר, וכולם ישבו שם וחיכו שיוכלו להכנס גם הם.
להפתעתי, אמיר עדיין היה שם, ודיבר עם ליאב בצד.
״מתי יהיה אפשר לראות אותה?״ עומר שאל ושמתי לב שהוא חזר לעצמו מעט
״כשההורים יצאו״ אמרתי
״וואו.. אתה מדבר״ הוא אמר ועשה כאילו הוא מופתע
״אדיוט״ אמרתי וצחקתי ״זה היה מטורף״
״אני יודע..״ הוא אמר ״שמח שהיא יצאה מזה אחי״
״הייתם צריכים לעשות שתי הלוויות אם היא לא הייתה יוצאת מזה״ אמרתי לו
״שתוק!״ הוא אמר ונתן לי מכה בכתף
צחקתי, והוא הצטרף לצחוק שלי גם, וטפח על כתפי.
אחרי כמה דקות, ההורים יצאו מהחדר שלה והתקדמו אלינו ״היא רוצה אותך״ אבא שלי אמר וחייך ״אנחנו נלך להתארגן לטיסה שלנו..״
״אוקיי״ אמרתי וחיבקתי אותם ״תודה שבאתם״
״שטויות.. אמרתי לך שהיא כמו ילדה בשבילי״ אמא שלי אמרה והם הלכו להפרד מגיא וסופי לפני שהם נוסעים.
״תודה דניאל! אני לא יודעת איך להודות לך שהיית שם בשבילה בזמן הזה״ אמא של בר אמרה כשחיבקה אותי
״זה בסדר.. היא החיים שלי! אני לא יכול לא להיות שם איתה״ אמרתי
לחצתי את ידו של אבא שלה בזמן שאמר ״אנחנו נבוא מחר להפרד ממכם לפני הטיסה בבוקר..״
״אוקיי.. לכו לישון!״ אמרתי להם ״אתם נראים גמורים״
״מדבר האחד שלא ישן שלוש ימים ברציפות! אלוהים יודע איך אתה עומד על הרגליים עכשיו״ עומר אמר, וכולנו צחקנו
״אני נכנסת אליה״ ספיר אמרה לאחר שההורים שלה עזבו, וכולם הצטרפו אליה חוץ ממני ועומר, שהתעכבנו עוד כמה שניות, מכיוון שראינו את טום צועד לעברנו.
״המשפט הסתיים..״ הוא אמר ״ההחלטה הספות בקשר לרון וכריס עלתה״

-----------------

מקווה שאהבתם את הפרק..😄
רציתי רק להגיד תודה לבנות המקסימות שהגיבו בפרק הקודם, ושלחו הודעות.. באמת! כל תגובה והודעה שלכם רק נותנת חשק להמשיך! אתם הקוראות הכי טובות שאפשר לבקש!
אוהבת כל אחת ואחת מכם❤️❤️❤️
בבקשה תגיבו הרבה גם על הפרק הזה🙏🏻 וכשיהיו מספיק תגובות אני ימשיך..

החייל שליWhere stories live. Discover now