Atelophobia

29. To be loved by you

לישון בזרועותיו המחבקות של סטיב הייתה החוויה הכי טובה שיכולתי לבקש. מהרגע שהלכנו לישון גופינו הערומים לא ניתקו מגע ולא לרגע אחד, מה שגרם לי להיות מאושר גם כשלא הייתי בהכרה. אני אוהב את התחושה הזאת, להיות נאהב, מוערך ומבוקש על ידי מישהו שרוצה שאהיה לידו, ואני לא רוצה שזה יפסיק לעולם.

אני אוהב לאהוב את סטיב, אני אוהב להסתכל על סטיב בעיקר כשהוא לא רואה זאת, כי אז הוא לא יעמיד פנים מולי שהוא משהו אחר, ואוכל לראות את האמת שלו. האמת היפה שלו שהוא חיכה יותר מדי זמן לחשוף. והכל בגלל ג׳וש, שהחליט שאם אותו לא קיבלו גם את סטיב לא יקבלו. ג׳וש הוא שגרם לסטיב להתחבא ולפחד מהעולם, להתאמץ להיות מישהו אחר, ואני מאשים אותו בכך.

קרני השמש הזעירות חודרות דרך התריסים שהתעצלנו לסגור כשהלכנו לישון אחרי לילה עמוס בפעילויות. בזהירות כדי שלא אעיר את סטיב אני מתרומם על ברכיי ומסתכל החוצה ופותח קצת החלון לתת לאוויר הקריר של חודש אוקטובר להיכנס ולאוורר את החדר. אני יכול כבר להבחין בכמה עלי שלכת שהתעייפו ונפלו מהעץ זרוקים על המדרכות והכבישים, ואפילו במספר בתים יש כבר קישוטים לכבוד ההאלווין.

אני שואף אל ריאותי אוויר נעים ונשען חזרה על לוח המיטה שעשוי מעץ אך נצבע בלבן. ידי נשלחת את הטלפון שלי על מנת לבדוק את השעה- שש ושתיים עשרה דקות, יש לי עד שבע לחזור לישון, אך משהו בתוכי עוצר בי מלעשות זאת ואני מוצא את עצמי בוהה בטלפון שלי ומדי פעם בסטיב.

״טוני? מה השעה?״ קולו הצרוד משינה של סטיב נשמע לפתע, השעה כבר שש עשרים וחמש, ועדיין לא הפסקתי לבהות בטלפון בחוסר מעש. ״שש וחצי כמעט, תחזור לישון.״ אני ממלמל אליו ומחייך חיוך קטן. ״אוקיי..״ הוא משיב תוך כדי שהוא נרדם שוב, אך הפעם הוא מתרומם מעט ומשעין את ראשו על ירכיי, כשידיו מחבקות את רגלי הימנית שקרובה אליו.

אני מעביר את ידי בשערו הזהוב ומלטף את ראשו ברכות, ממשש כל שערה בראשו ומנסה להבין את התמזל מזלי בצורה כה נהדרת. תחושה כה משכרת, לאהוב מישהו, לתת למישהו את כל כולך, את כל משאבייך, מחשבותיך, תחושותיך ורצונותיך. להיות שם בשביל אותו בן אדם שברגע שתצטרך תוכל ליפול לזרועותיו ולהתנחם בתוכן, להיבלע בתוך ים של אושר וחום. אני יכול להיות משוגע עקב היותי אפילו לא בן שבע עשרה, אבל אני יודע שאני צודק, ואף מפחד מזה. כי בעוד יום, שבוע, חודש שנה או עשור, אני וסטיב ניפרד, ואותן תחושות שאני כמהה אליהן יעלמו. ומי יודע כמה זמן יקח להן לחזור, אם בכלל?

אחרי קצת יותר מחצי שעה אני מעיר את סטיב בעדינות, ומבשר לו שהגיע הזמן שהוא צריך להתארגן כדי שנוכל לעבור בבייתי שאתרגן גם אני לפני שנלך לעוד יום לימודים.

״למה היית ער משש?״ סטיב שואל ולובש זוג מכנסיי ספורט בגלל שיש לו אימון על הבוקר. ״שש ורבע.״ אני משיב מבלי להוריד את עיניי משרירי ידו. עיניו מתגלגלות בחוסר כוחות מתגובתי והוא מרים את גבתו בשאלה. ״התעוררתי מהשמש ולא הצלחתי לחזור לישון.״