לרגע אחד חשבתי שאני מדמיין הכל. אבא שלי לא באמת נכנס לחדרי והוא לא באמת רוצה לדבר איתי. הכל הוא פרי הדמיון המאוד מפותח שלי, נכון?
אני לא זז ממקומי וכמובן שלא עונה כי אחרי הכל אני מדמיין אותו. אני לא זז עד הרגע שהוא מרים גבה בשאלה נכנס אל החדר וסוגר את הדלת אחריו.
מפי נפלט קול הרהור חלש ואני מניד בראשי לחיוב. ״רק רגע.״ אני אומר ומחזיר את הטלפון לאוזני בו סטיב עדיין מחכה על הקו, כנראה מבולבל.
״סטיב?״ אני שואל בהיסוס ותוך כדי מסתכל על אבי כדי לראות את תגובתו. אני לא יודע למה אני מחכה האמת, למבט כועס או אטום. אך משום מה שניהם לא מתרחשים אלא פרצופו נראה די.. רגוע.
״אני פה, הכל בסדר?״ סטיב שואל. ״כן אני בסדר, אני חייב לנתק.״ אני משיב, לא מוריד את עיני מאבי. ״תתקשר אליי אם אתה צריך משהו.״ לאחר מכן שנינו אומרים ביי ואני מוריד את הטלפון באיטיות מאוזני ומניח אותו על המיטה לידי.
הוא מתקרב אליי ומתיישב על ידי, שיערותי סומרות ואני מרגיש את דופק ליבי מאיץ. הוא מסתכל עליי, ידו קצת רועדת ופיו נפתח ונסגר כמו דג מחוץ למים. מה הוא רוצה להגיד לי? אני לא יכול לברוח מחדרי בטח ובטח שלא מאבא שלי. והאמת, הגיע הזמן שנדבר.
הוא צריך להבין שאני מי שאני, ואני אותו ילד שהוא גידל. לא אכפת לי מה הוא יחשוב, בסופו של דבר העיקר שאני עושה את מה שאני רוצה מבלי לפחד מהדעה שלו.
אני מרים גבה בשאלה, מרגיש כבר יותר בטוח לידו. ״לא דיברתי איתך כבר הרבה זמן.״ הוא אומר פתאום. ״אני..״ הוא מכחכח בגרונו. ״אז..״ הוא ממשיך למלמל. הוא עד כדי כך נגעל ממני שהוא לא מצליח לדבר מולי?
״אתה אוהב בנים?״ הוא לפתע שואל, ואני שלא הייתי מוכן לשאלה הזאת, קופץ אחורנית בהפתעה קלה. ״נכון.״ אני מהנהן בחשדנות. פיו נצמד לקו אחיד והוא חוזר לשתיקה הצורמת.
הבעת פניו מעידה על כך שהוא חושב והרבה. איך אני יודע? כי יש לי את אותו הפרצוף בדיוק כרגע.
למה הוא נכנס לחדר שלי אם כל מה שהוא הולך לעשות זה לשבת ולבהות בי בלי הפסקה? אם הוא רוצה להגיד לי כמה הוא שונא אותי או איך הוא מתבייש להיות אבא שלי שיגיד את זה כבר. נמאס לי לחכות לדעה שלו בעניין והאמת שהיא כבר לא מעניינת אותי יותר. יש לי לצידי את אמא שלי, גבריאל וכמובן שאת סטיב.
אני לא צריך אותו ואת הדעות האטומות שלו. רק שיעזוב אותי בשקט.
״טוב,״ אני אומר וחותך את השקט. ״אני רואה שזה לא מתקדם לשום מקום אז אני אלך.״ אני נעמד ליבי עדיין קצת מהסס, ואולי קצת מפחד אבל אני יודע שאני מסוגל לעמוד נגדו. אני מספיק חזק כדי להתמודד עם כל מה שהוא ישלח לכיווני.
רגע לפני שאני נוגע בידית הדלת אני שומע אותו קורא את שמי. ״אנתוני חכה.״ הוא חצי לוחש חצי אומר בטון רגיל. ידיי נרפות ונופלות לצידי גופי ופניי עדיין פונות כלפי הדלת. בראשי אני נאנח מחוסר כוחות ולאחר מספר שניות אני מסתובב כדי לפגוש את מבטו הנוקד. ״שב בבקשה.״ הוא תופח עם כף ידו על המקום בו ישבתי עד מלפני מספר רגעים.
YOU ARE READING
Atelophobia
Fanfiction״אתה לא מושלם טוני,״ הוא מחזיק את ידי בעדינות. ״אף אחד לא מושלם.״ הוא לוחש וכל מילה שלו גורמת לעוד דמעות מלוחות לזלוג מעיניי האדומות. ״אבל אני חייב להיות,״ אני מתנשף ובראשי אני מדמיין שאני צועק וזועק. ״אני חייב להיות מושלם. אני לא יכול לחיות בידיעה...
