Atelophobia

23. The story he never told

באותו הרגע שבו טוני נתקע בי במסדרון ידעתי שאני לא יכול לוותר לעצמי יותר ולפעול. ידעתי שאני חייב להשיג אותו בחזרה אליי כי בלעדיו אני מרגיש אומלל, מסכן, חסר אופי. הוא הפך אותי להיות יותר טוב ממה שהייתי, הוא האיש שגורם לי לרצות להיות טוב יותר.

המבט המבוהל בעיניו כשהוא ישב על הרצפה בחוסר אונים גרם לליבי ליפול ממקומו אך מצד שני הרגשתי חום שממלא את גופי. רק לראות אותו עושה לי טוב.

לנשק אותו מול כולם היה מעשה מסוכן אבל לגמרי שווה את זה. סוף סוף להראות לכולם שאותו אני אוהב, שהוא שלי וגם שאני אוהב בנים- לחשוף את מי שאני באמת לעולם.

הרגשתי בנשיקה כמה הוא רוצה את זה ושהוא מתגעגע לתחושה המדהימה הזאת. מצד שני ידעתי כמה הוא שרוי בקונפליקטים פנימיים ולכן הוא בחר להפסיק. אני
לא מאשים אותו בכלל.

״למה אתה עושה לי את זה?״ אני יכול להבחין כמה הוא מנסה לא לתת לדמעות לזלוג מעיניו היפות. אני יודע כמה זה מסוכן לעשות את זה, כי אני יכול לגרום לו להישבר יותר ממה שהוא כבר וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה לו. ״טוני אני צריך שתקשיב לי בבקשה.״ אני מנסה להתקרב אליו קצת, אולי לגרום לו להבין שכוונותי טובות, אך הוא מתרחק ממני. ״בבקשה.״ אני אומר בשקט.

אני מעביר את מבטי מטוני אל האנשים שנועצים בנו מבטים, את רובם אני מכיר ואני יודע שהמחשבה שמתרוצצת להם בראש היא - ׳מה לעזאזל קורה כאן?׳
זה הרגע סטיב, הרגע שידעת שיגיע ואין זמן יותר מתאים מעכשיו אז רק תגיד את זה.

״אני אוהב אותך טוני, ואני חייב שתקשיב למה שיש לי להגיד.״ אני מיד ממהר לתפוס את ידיו בעדינות כי אני יודע שהוא יכול פשוט לברוח וזה לא יהיה טוב בכלל.
אם עיניו היו פקוחות לרווחה מתדהמה מקודם, הן עוד יותר עכשיו. אני רואה את הבהלה מתרוצצת בעיניו כשהוא עומד כמו פסל במקום ורק חזהו עולה ויורד במהירות.

״מה?״ היא המילה היחידה שהוא מצליח להשחיל מפיו. ״אני יודע שאני מבקש הרבה כאן טוני, אבל בחיים שלי לא הייתי יותר בטוח במה שאני מרגיש ואני אוהב אותך כל כך, אז בבקשה רק תקשיב לי.״ הוא מתחיל לאט לאט להירגע. אני יכול לראות שהוא חושב, הוא כל הזמן חושב, ואני מת לדעת על מה.

יכול להיות שהוא חושב על דרכים לברוח, איך הוא ישתחרר מהאחיזה שלי וירוץ הכי מהר שהוא יכול למקום שבו אני לא אמצא אותו. יכול להיות שהוא חושב אם להקשיב לי או לא. יכול להיות שהוא חושב איך הוא נקלע לסיטואציה הזאת. יכול להיות שהוא חושב איך אני, שהייתי בהתחלה מרוחק ואפילו קצת מסתורי, הפכתי להיות כה פתוח. הוא לא יודע שזה בגללו.

״לא כאן.״ הוא אומר בתקיפות. ״לא ליד כולם.״ הוא מוסיף. בלי לחשוב פעמיים אני מיד מחזק את אחיזתי בידיו ומושך אותי אחרי. האנשים שעומדים בדרכינו זזים ופותחים לנו מעבר ואני שמח שהם לא המשיכו לעקוב אחרינו.