לא לשכוח להגיב ולהצביע
עיניי נפקחות בפחד ובהלם. אני מפחד ואני אפילו לא יודע למה, למה זה קורה לי? למה הסיוט הזה חוזר לי כל לילה ולילה. לא עשיתי כלום כדי ״לזכות״ בסיוט הנוראי הזה.
רק אחרי כמה שניות אני מבין שאני לא בחדר שלי. לא, הארון שלי נמצא בצד ימין של המיטה ולא בצד שמאל, והוא שחור ולא לבן. החדר הזה יותר לבן משלי.
איפה אני? מה קרה לי בכלל? איך הגעתי לכאן?
אני נשען על מרפקיי באיטיות ובמאמץ רב עקב כאב הראש שתוקף אותי. אוקיי, אני מבין ששתיתי. ההורים שלי הולכים לכעוס עליי.
אוי לא, ההורים שלי.
לא, לא זה לא קורה לי. לא אחרי אתמול. ההורים שלי לא רק יכעסו עליי, הם יהרגו אותי. אני כל כך כישלון. אני גוש של שרירים ועצמות שנולד בטעות, ובדרך מוזרה עדיין מתהלך בין החיים.
אני סורק את החדר ומרים את השמיכה מעליי, רואה שאני עדיין בבגדי. אני נאנח בהקלה, לפחות לא קרה משהו שאני אצטער עליו. בנוסף, אני לא מבחין בשום נפש חיה חוץ ממני בחדר.
החדר הזה מאוד נקי ומצוחצח, מעניין של מי הוא. מי האיש שלקח אותי לביתו ללילה? אני נראתי עד כדי כך חסר אונים אתמול?
אני מבחין שעל השידה שעל יד המיטה מונחת כוס עם מים ולידה פתק. בזהירות ובחשש רב אני שולח את ידי אל הפתק וקורא את כתב היד היפה- ״בוקר טוב טוני, יש לך כאן כדור לכאב הראש.״ ואז אני רואה שיש שם גם כדור קטן ולבן.
אוקיי, הוא נחמד. והוא יודע את השם שלי.
אני מניח את הכדור בפי ובולע אותו בעזרת קצת מים קרים. אני מקווה שזה ישפיע מהר כי אם לא הראש שלי עומד להתפוצץ מעומס יתר.
לאט ובזהירות אני נעמד על הרצפה הקרה ומתקדם אל המראה שליד הדלת. כשאני נעמד מול המראה נשימתי נעתקת.
אני נראה רע, מאוד מאוד רע. השיער שלי נפול על פניי ולא עומד כמו בדרך כלל, פניי חיוורות ועייפות. למה אני נראה ככה?
בלי לחשוב פעמיים אני מעביר יד בשיערי בתקווה שהוא יעמוד קצת ולא יהיה חסר צורה, וזה עבד. אולי לא יותר מדי, אך לפחות הוא כבר לא דבוק לפניי.
בזמן שאני מסדר את שיערי, ריח טוב ממלא את אפי וביטני מקרקרת במיידית כתגובה. לא חשבתי שאני עד כדי כך רעב.
אני מעביר מבט חטוף אחרון על החדר, אולי אני אמצא עוד משהו שנועד בשבילי. לאחר שאני מבין שלא אני פותח את דלת החדר ובאיטיות ובחשש לבן אדם שנמצא למטה ומבשל יורד במדרגות.
אני מנסה לעשות כמה שפחות רעש כדי שהאיש לא ידע שאני ער, או לפחות שלא ידע שאני לידו. אולי אני אצליח להתגנב החוצה בלי שהוא ישים לב.
YOU ARE READING
Atelophobia
Fanfiction״אתה לא מושלם טוני,״ הוא מחזיק את ידי בעדינות. ״אף אחד לא מושלם.״ הוא לוחש וכל מילה שלו גורמת לעוד דמעות מלוחות לזלוג מעיניי האדומות. ״אבל אני חייב להיות,״ אני מתנשף ובראשי אני מדמיין שאני צועק וזועק. ״אני חייב להיות מושלם. אני לא יכול לחיות בידיעה...
