אני לא יודע אם זה אמיתי או לא, בדיחה או מציאות, אבל אני כן יודע זה שאני מרגיש לחץ בבית החזה שלי. לחץ שרק גדל וגדל בכל רגע שאבי וסטיב נמצאים אחד מול השני. כל אחד לא מודע מה הצד השני עושה איתי לבד.
אמרתי כבר שאני רוצה להקיא?
״א-אני אלך לארגן מזוודה.״ אני ממלמל ונעלם אל תוך חדרי מבלי להסתכל על סטיב או על אבי בעיניים. אני מוציא מזוודה מאחד הארונות ודוחף לשם את הבגדים הראשונים שאני רואה, לא באמת מתעניין מה אני אקח ומה לא.
דבר מהסוג הזה לא היה אמור לקרות. סטיב וההורים שלי לא היו אמורים להיפגש. סטיב היה נעלם עד הרגע שבו הייתי צריך להציג אותו בפני הוריי. אחרי הכל הוא לא מעוניין בקשר מחייב לפי מה שאני מבין מפעולותיו.
הייתי צריך להפסיק את מה שקורה בנינו ממזמן. אך אני כמו טיפש המשכתי, התאהבתי בתחושה הזאת, נפלתי אליה. כמו ילד קטן שרק צמא לעוד ולא מסתפק במה שהביאו לו. אני רוצה עוד.
אני קופץ בבהלה כשאני מרגיש זוג ידיים גדולות על גבי ואז מבחין בסטיב שהתיישב לידי. ״אמרת שאבא שלך לא בבית.״ הוא לוחש אך המבט שבעיניו מראה שהוא אינו מפחד שאבי ישמע אותו אומר זאת.
אני מסתכל עליו בביקורת, אין לו בושה הא? ״אז טעיתי. מה זה משנה? הוא בבית ועכשיו אני צריך לארוז. אני חושב שעדיף שתלך עכשיו.״ ואל תחזור עד שאני אצליח לסדר את האי סדר שבראשי.
הוא נאנח ומניח את ידו על המזוודה, סוגר אותה ומסתכל עליי. ״אוקיי,״ הוא מהנהן בהבנה. ״תהנה שם ורק אל תיפגע, בסדר?״ הוא מחזיק את פניי בידיו ושותל נשיקה נעימה על שפתיי. ״אני אחכה לך.״ ואז הוא יוצא מחדרי ונעלם.
זה לא יכול להימשך, אני לא מסוגל להחזיק את עצמי יותר. אני ממשיך להגיד את זה לעצמי אבל לא מפנים כלום, תמיד חוזר לנקודת ההתחלה. שותק. מחכה. חושב שאולי משהו יותר טוב יגיע בסוף, אך איך אפשר לדעת זאת מבלי לראות מתי הוא יגיע?
אז אני יושב ומחכה, לא יודע למה. כנראה לקולו של אבי הקורא לי לרדת למטה כי צריך ללכת. ראשי זרוק אחורנית על הארון וגבי עקום בצורה מחרידה עד כאב.
אני זוכר את היום בו ניפגשתי עם גבריאל בפעם הראשונה. שנינו היינו ילדים תמימים שלא מודעים למה שיקרה להם בעתיד. אני לא ידעתי שסטיב יופיע כמו שגבריאל לא ידע שהוא יצבע את שיערותיו לכחול.
היינו בביתו ואכלנו פיצה, או יותר נכון אני אכלתי והוא הסתכל. לא משהו יקר או רשמי מדי אך אכן מספק ומשביע. דיברנו על החיים, או לפחות מה שעברנו במספר השנים שאנחנו קיימים. בתור ילדים קטנים ומסכנים הדבר הכי מטלטל שחווינו היה לראות פורנו בפעם הראשונה.
אוקיי, גבריאל לא היה ככה. הוא היה בדיכאון באותו הזמן, לא אכל ועד שהוא הסכים לדבר איתי הייתי צריך לעשות מעל ומעבר.
YOU ARE READING
Atelophobia
Fanfiction״אתה לא מושלם טוני,״ הוא מחזיק את ידי בעדינות. ״אף אחד לא מושלם.״ הוא לוחש וכל מילה שלו גורמת לעוד דמעות מלוחות לזלוג מעיניי האדומות. ״אבל אני חייב להיות,״ אני מתנשף ובראשי אני מדמיין שאני צועק וזועק. ״אני חייב להיות מושלם. אני לא יכול לחיות בידיעה...
