כשהייתי קטן יותר וקצת יותר חכם אמרתי לעצמי- ׳אל תתאהב במישהו, בסופו של דבר אתה תיפגע בדרך כזו או אחרת׳. פחדתי אז מלהביע רגשות, פחדתי מהקשר, מההתחייבות ומהעצב שמגיע כשזה נגמר. חבל שהקשר שלי עם סטיב אפילו לא התחיל כדי להיגמר.
מהרגע בו הוא ואני נפגשנו התחלתי להוריד את החומות שהשקעתי כל כך הרבה מאמץ וזמן בלבנות אותן, עד שלא שמתי לב שהן נעלמו לגמרי. הייתי חזק פעם, לא מתרגש מכל דבר. ועכשיו? עכשיו אני רוצה לצרוח, לבכות, להרביץ למישהו, לשכב על הרצפה, להיות לבד, לבכות לגבריאל, לבכות לקלייר, לבכות לאמא שלי, להרביץ לסטיב ולמי שיושבת עליו. ומה אני עושה באמת? שותק.
אף פעם לא ידעתי איך נשמעת השתיקה עד עכשיו. השתיקה צורמת באוזניי, גורמת לגופי לרחף ולמחשבותיי להתמקד רק בדבר אחד. בתחושת הדחייה שאני חש בה כרגע, ואני לא יודע איך מתמודדים איתה.
המסדרון רועש, אך אני לא שומע כלום. גבריאל מדבר אליי בחשש, אך אני לא שומע כלום. החברים של סטיב צוחקים, אך אני לא שומע כלום. סטיב מדבר עם הילדה ההיא, אך אני לא שומע כלום. הלב שלי פועם במהירות שיא ורק אותו אני שומע.
אני שומע איך אני אצרח אחר כך, איך אני אטרוק את הדלת בתסכול, איך אני אשתוק ואבהה בקיר בחוסר ידיעה מוחלט.
אני לא מתייחס לגבריאל, שתופס את ידי ומושך אותי רחוק משם למקום אחר. התמונה שלו ושל הילדה האנונימית תקועה במוחי, לא משנה באיזה מקום אהיה.
׳אני אוהב אותך סטיב׳ זה כל מה שהייתי צריך להגיד. ארבע מילים פשוטות, משפט כל כך קצר, אז למה לא אמרתי אותו? למה הייתי צריך לחכות כדי לומר זאת?
חשבתי שיש לי זמן, חיכיתי יותר מדי, וההזדמנות שלי נעלמה כלא הייתה.
אני יודע שחלק גדול מזה קרה באשמתי, בגלל שלא אמרתי כלום. פחדתי שהוא ילך אם אספר לו שאני אוהב אותו, אך קרה ההפך. מטומטם, מטומטם, מטומטם!
הייתי צריך להגיד לו, אחרי הכל הוא כן אמר לי שהוא אוהב אותי! סטיב נפתח אליי, גרם לי להיפתח אליו ולהיקשר אליו כמו שלא נקשרתי לאף אדם בחיי. הוא גרם לי להיות מכור אליו, לעיניים שלו, לחיוך, לגוף, לצחוק ולמגע שלו. הייתי צמא לעוד, עוד ועוד ועוד, ואפילו עכשיו אני רוצה אותו. מקווה שזה עוד אחד מהסיוטים שלי ששינו קצת את צורתם.
הוא גרם לי להאמין שנשיקה ממנו היא דבר נדיר, כמעט בלתי ניתן להשגה. עכשיו? אני תוהה לעצמי מה היה אמת ושקר, מה הוא אמר רק כדי לשכב איתי או סתם להתעלל בי כדי להעביר את זמנו.
ובמחשבה שנייה, לא אני אשם בכך. סטיב אשם.
אני לא מחויב להגיד לו שאני אוהב אותו. אם אני מפחד ולא בטוח במאה אחוזים בכך, אין סיבה שאגיד זאת. סטיב הוא שהחליט לומר זאת, גרם לי להתאהב בו יותר ויותר.
BINABASA MO ANG
Atelophobia
Fanfiction״אתה לא מושלם טוני,״ הוא מחזיק את ידי בעדינות. ״אף אחד לא מושלם.״ הוא לוחש וכל מילה שלו גורמת לעוד דמעות מלוחות לזלוג מעיניי האדומות. ״אבל אני חייב להיות,״ אני מתנשף ובראשי אני מדמיין שאני צועק וזועק. ״אני חייב להיות מושלם. אני לא יכול לחיות בידיעה...
