Helps

פרק 82- השתלשלות החיים

היי אהובים, פרק של מספר בגוף ראשון, מספרת קצת על האירועים האחרונים, קצת פרק לנשמה, הרבה מחשבות עמוקות על השתלשלות החיים. מקווה שתאהבו את השילוב הזה בסיפור❤️

***7 שנים לאחר מכן***

***נקודת המבט של אריאל***

שבע שנים הא? שבע השנים אולי הכי טובות בחיי... מתארים לעצמכם מה יכול לקרות בשבע שנים?! תנו לי לעזור לכם....
עברתי חודשים טובים עם עצמי אחרי ביטול החתונה... למדתי כל כך הרבה עלי, על העולם. אני מסתכלת אחורה עכשיו על כל מה שעברתי, וצחוק קטן יוצא לי מהפה, כל דבר שקרה היה נראה לי כמו סוף העולם. הכל היה כל כך דרמטי והכל היה נראה כל כך קריטי... היום אני בת עשרים ושש. שש שנים אחרי שיצאתי רישמית ממשפחת המלוכה. אחרי חודשים ארוכים עשיתי הרבה חושבים עם עצמי והבנתי שזה לא החיים שאני רוצה לעצמי, הייתי צעירה, וטיפשה, ומיהרתי להגיע לכל החלטה מהר מידי, עברתי כל כך הרבה מאז. אבא שלי שמח שקיבלתי החלטה, וכמובן שתמיד נישאר בקשר, אבל לא יכולתי להמשיך לגור איתם או להיות איתם בכל אירוע ציבורי כזה או אחר. זה היה בסדר מבחינתי, אני לא חלק מהעולם הזה, אני לא שם... אני כל כך הרבה יותר שלווה היום, ובטוחה בעצמי, מדהים להסתכל לאחור ולראות את כל מה שעברתי בתור ילדה שלא ידעה כלום מהחיים, כל מה שעברתי עם אמא שלי, כל מה שעברתי בקליפורניה. זה מטורף.

גרתי בפריז לתקופה ארוכה ועבדתי בחנות, או יותר נכון תערוכה שמכרה ציורים , ומפה לשם התגלגלתי. ציירתי בעצמי, אחרי שנים שלא ציירתי, התאמנתי והשתפרתי ואפילו הצגתי בתערוכות ציורים שלי, וקנו אותם. הבנתי את התשוקה שלי, התשוקה שכנראה תמיד הייתה לי אבל לא התעמקתי בה יותר מדי מרוב שהתעסקתי בשטויות- והיא אומנות. השלמתי את התואר שלי והרחבתי אותו אפילו עוד, למדתי מספר שנים על תולדות האומנות וכל מה שביניהם, אני חיה ונושמת אומנות וזה גם העיסוק היום יומי שלי, גם מחוץ לשעות העבודה.

ומה לגבי גברים? לתקופה ארוכה מאוד התנזרתי מגברים, דייטים וכל מה שקשור לזה. רציתי להיות עצמאית ובאמת היה נמאס לי להיות בין רומן לרומן, שהכל דרמטי והכל כל כך סופני. רציתי את השקט שלי, וגיליתי שככה אני הכי חזקה. אחרי כמה שנים יצאתי לכל מיני דייטים, בעיקר עם צרפתים, אבל שום דבר רציני... הרגשתי שיש לי רצון פנימי חזק שלא הבנתי מהו. בהתחלה חשבתי שזה האומנות ולהתקדם ככל האפשר בעבודה, ואני עושה את זה, ואני מאושרת מזה מאוד שאני מגשימה את החלומות שלי אבל משהו עדיין הפריע. משהו הציק לי בבטן משהו היה חסר, וזה לא היה גבר או מישהו לצידי... בעצם, זה היה מישהו לצידי.. רציתי תינוק, כל כך. לא האמנתי שבגיל כל כך מוקדם אני אהיה צמאה לילד, אולי זה היה בגלל שידעתי שאני לעולם לא אוכל להביא אחד, וזה השאיר לי צלקת בלב.
חיפשתי הרבה מאוד אפשרויות... הלכתי לדבר עם המון אנשים שנתנו לי המון אופציות כמו להתחיל תהליך פונדקאות מתרומות זרע והרבה מאוד דברים דומים לזה, אבל זה הרגיש לי לא נכון... אז ניסיתי להקפיא את הרעיון של להביא ילד, ואמרתי לעצמי שאני כבר לא פזיזה כמו פעם.. ונתתי לזה להיתלות באוויר. אחרי שנה וקצת קיבלתי הצעה מטורפת לנהל תערוכה משלי, וקיבלתי מספר גדול מאוד של מקומות אופציונאלים, כמו פריז, שכבר הייתי בה, ואיטליה, וספרד... ומכל ההצעות, החלטתי ללכת על קליפורניה. כי רציתי לחזור הביתה, רציתי לחזור למקור שלי והרגשתי דחף גדול מאוד לעשות את זה. זה לא המקום הכי חם להתעניינות ביצירות אומנות, אבל ידעתי שאני אסתדר כמו שאני תמיד מסתדרת, והחלטתי מאותו היום שעזבתי את המלוכה ללכת אחרי תחושות הבטן שלי כי הן הובילו אותי תמיד הכי טוב.