פרק 1 השינוי- פתיח

9.8K 367 33

***נקודת המבט של אריאל***
ראיתי איך פורצים לנו לבית, הכל היה לי מטושטש, האחיזה המכאיבה של אמא שלי בי יחד עם הצרחות הלא הגיוניות שלה גמרו לי לאבד ריכוז, וכשראיתי את המשטרה נכנסת הביתה הכל נהיה רק מטושטש, הם צעקו אבל בקושי שמעתי כבר, הם תפסו באמא שלי שלא הפסיקה לצרוח, הידיים שלי היו מלאות בשריטות שהבחנתי בהן רק עכשיו.
השוטרים תפסו בי, בחוזקה. לא הבנתי מה עשיתי, לא הבנתי מה הם עושים פה.

----
קמתי מיד. ״אריאל קומי! קוראים לך״ בלה אמרה כנראה מנסה להעיר אותי כבר זמן מה. כבר חודש שאני פה, אני שונאת להיות פה. אני לא צריכה את המקום הזה, בית יתומים זה לילדים חסרי אונים- מה שאני לא.
מאז שזה קרה אני לא מפסיקה לחלום על זה, מריצה את הסיטואציה בראש. אמא שלי משוגעת זה לא חדש לי, כבר למדתי להתמודד עם זה, אבל פתאום לקחו ממני הכל, כל מה שאני רגילה אליו ותקעו אותי פה, אלוהים יודע מה זה פה בכלל.
אני מסוקרנת מי זה שבכלל קרה למשטרה באותו היום. 17 שנה שזה ככה ופתאום משטרה?
נלקחתי למשפט, לא ידעו מה לעשות איתי... אין לי משפחה, אין לי מושג מי אבא שלי, אין לאף אחד מושג, אני לא אתפלא אם בכלל לאמא שלי גם אין מושג מי זה, ולמען האמת לא כזה אכפת לי. אמא שלי נלקחה לכלא עקב סחר ושימוש בסמים, ועוד כמה דברים.... לא חשובים..
וגם זה- לא כזה אכפת לי. אבל כששמו אותי בבית היתומים התחיל להיות לי אכפת. אני תחת חוקים, תחת אנשים שאומרים לי מה לעשות, ואני שונאת את זה. אני לא רגילה לחיות ככה, אני עצמאית ואני מה שבא לי. נאלצתי לעזוב את בית הספר שממילא לא נהגתי להגיע אליו, ונאלצתי לעזוב את מה שאי אפשר לקרוא לו בית, ובכל זאת קראתי לו ככה.
״את קמה?״ בלה המשיכה לשאול, הילדה ההיא שנתקעתי איתה בחדר. היא קטנה ממני בשלוש שנים, ולא יכול להיות לי אכפת פחות ממנה, אבל באיזשהו מקום היא עדיין הילדה הכי חסרת ביטחון שיש, וחבל סתם להוריד לה יותר את הביטחון. ״כן״ עניתי לה וקמתי, הלכתי לצחצח שיניים והתלבשתי, כבר מרגישה חסרת סבלנות לג׳ני האחראית עלי.
יצאתי מהחדר שלי למרכז המעון, רואה כבר את כל הילדים הבלתי נסבלים סביבי.
״בוקר טוב לך״ ג׳ני אמרה וגילגלתי עיניים. היא אישה מבוגרת, שככל הנראה אכפת לה מכל הילדים פה, אלוהים יודע למה. ״הטיפולים הפסיכולוגים שלך מתחילים היום. את יודעת איפה זה נמצא?״ היא שאלה ואני קימטתי את המצח. ״טיפולים מה?״ אמרתי והיא כבר חששה מהתגובה שלי. אני לא הילדה הכי אהובה על האנשים פה אבל למען האמת ממש לא אכפת לי. אני רק חייבת לעוף מפה.
״בבקשה תשתפי פעולה, זה לא נורא כמו שאת חושבת״ היא אמרה. ״זה כן, לא תודה״ אמרתי והתחלתי לחזור לחדר להמשיך לישון ולהתעלם מהיום הזה אבל היא עצרה אותי והתחננה, והתחננה והתחננה בלי סוף ופשוט לא היה לי כוח לשמוע אותה יותר. ״בסדר! רק תעזבי אותי כבר״ אמרתי מייואשת. התחלתי ללכת בכיוון הצפוני של המעון, מגיעה לחדר ה׳פגישות׳. ראיתי כל מיני ילדים יושבים בחדר ההמתנה, ובלית ברירה התיישבתי גם אני על אחד הכיסאות הצבעוניים באופן מחליא.

HelpsRead this story for FREE!