Helps

פרק 15- פתוח

***נקודת המבט של אריאל***

כריס וההורים שלו דיברו באיזה חדר בתחנת המשטרה, אבל לא ידעתי מה הלך שם כי חיכיתי בחוץ. הרגשתי כל כך רע שהם כולם כאן בגללי. ידעתי שזה משהו שלא אמור להפריע לי בדרך כלל אבל זה כן, זה הפריע לי, באמת הרגשתי רע.
חיכיתי בחוץ וראיתי מחלון הדלת הקטן את כריס, ההורים שלו ושני שוטרים ישבו ודיברו בפנים, ואז ההורים שלו יצאו.
״את בסדר??״ גרייס מיהרה אלי ונתנה לי חיבוק מלחיץ, לא ידעתי איך להגיב אליו, אז פשוט הנהנתי בשקט.
״יופי, כי את בצרות גדולות ויש לך המון מה להסביר לי!״ היא אמרה וקצת הצחיק אותי איך היא עברה מדואגת לעצבנית מהר מאוד. דני כמובן בקושי דיבר איתי, הבנתי שהוא פשוט טיפוס שקט...
״אמא, שחררי ממנה״ כריס יצא מהחדר יחד עם השוטרים שכבר הורידו לו את האזיקים. ״אתה אל תתערב! מספיק עשית צרות ללילה אחד״ היא אמרה לו ובאמת ניסיתי שלא לצחוק. כריס נאנח בשקט. ״תחזרו הביתה, אריאל עוד צריכה למלא כמה טפסים.. אני אחזור איתה״ במקומו לא הייתי מדברת איתי שנה, בעצם, הייתי מתרחקת ממני לכל החיים... אני צרה, אני לגמרי צרה ומעולם לא התכוונתי להכניס אף אחד לצרות שלי. זה יותר מדי קרוב, זה יותר מדי קשר.

גרייס לא נראתה מרוצה אבל הנהנה בכל זאת והיא ודני יצאו מתחנת המשטרה, ונשארתי לעמוד שם בשקט מול כריס, ולגמרי הרגשתי לא בנוח, כי ידעתי מה הוא יודע.
למזלי שוטר אחד לקח אותי משם כדי לחתום על כמה טפסי עדות, זה לא היה כזה נורא יחסית למה שאני דיי רגילה במשטרה, אז פשוט מילאתי אותם ויצאתי החוצה מתחנת המשטרה, מוצאת את כריס מחכה לי בחוץ. היה חשוך ומעורפל משעת הבוקר המוקדמת, וטיפות טל היו בכל מקום למרות שבכלל לא היה קר. ״רעבה?״ הוא שאל ואני חיברתי גבות, רציתי להגיד לא אבל הבטן שלי כבר דיברה במקומי שוב והוא צחקק מעט. ״בואי״ הוא אמר והתחלנו ללכת, תהיתי מה כבר יכול להיות פתוח בשעה הזאת. לא דיברנו כל הדרך, אבל כן התקרבנו לאותה חנות פיצה קטנה שהייתה מעט מוארת בין כל החושך הזה ונכנסנו פנימה. היא הייתה דיי ריקה, דיי הרבה. לא באמת ציפיתי שמישהו יהיה כאן בארבע לפנות בוקר. מוזר שגם באמת הייתי רעבה עכשיו.
ישבתי באחד השולחנות המבודדים שבחוץ וצפיתי בכריס מהחלון שהלך להזמין בקופה. הסתכלתי עליו, מנסה להבין מה לעזאזל הוא רוצה ממני. אין בי שום דבר להימשך אליו- אני מעצבנת, עקשנית, ואני לגמרי שונאת את כל מי שמתקרב אלי, וסביר להניח שלגמרי אין לי עתיד.
ובכל זאת, הילד הזה פשוט מתעקש להיכנס לאמצע כל הבלאגן שאני נמצאת בו, וזה לגמרי חדש לי... אני ממש לא רגילה לחלוק את הצרות שלי עם עוד מישהו, אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה. קשה לי כשאנשים עושים למעני משהו, זה פשוט מרגיש לא בסדר. זה מעצבן.

לא עבר הרבה זמן וכריס יצא אלי עם שני משולשי פיצה והתיישב מולי. לא דיברנו, רק אכלנו בשקט והייתי אסירת תודה על כך שהוא לא דיבר, ולא ביקש ממני לדבר גם.
סיימנו לאכול וכריס קם לזרוק את קרטוני הפיצה, ״אני אחזיר לך בבית״ אמרתי כמובן לא מוכנה להיות חייבת לו כלום, לא ביקשתי ממנו לקנות לי פיצה וגם לא רציתי. ״את לא צריכה להחזיר לי כלום״ הוא אמר והושיט לי את היד, הייתי מעט מבולבלת אבל לקחתי אותה בכל זאת והוא גרם לי לקום מהכיסא, ״את עייפה?״ הוא שאל והנדתי בראשי, כי הדבר האחרון שיכולתי לעשות עכשיו היה לישון. ״יופי, בואי״ הוא אמר והתחלנו ללכת. לא דיברנו כל הזמן הזה, רק שמענו את החיות שנהנו לגדול באקלים החם שכאן, בגשמים החמים ובעצים הירוקים. התחלנו לעלות למן צוק קטן שהיה מעורבב עם חול ים ועשבים ירוקים ביחד, והוא התיישב בקצה שלו, וככה גם אני אחריו, משקיפה לים שהיה ממול וממש יכולתי גם להבחין בביקתה של סאני מפה, למרות שהיה דיי חשוך.