***נקודת המבט של אריאל***
עברו כמה חודשים.. החורף הגיע וידעתי שתקופת החגים בפתח.. לא כל כך דיברתי עם אף אחד מהחברים שלי כל הזמן הזה, היה לי מזל אם בכלל ראיתי אותם מסביב לקמפוס במהלך היום. אני לא חושבת שאני יכולה לקרוא להם החברים שלי יותר... כי הם לא.
דיברתי עם אבא שלי על מה שקרה והוא התאכזב מאוד, אבל ניסה להיות לטובתי. היה לי המון המון מזל שאף תמונה או סרטון לא יצא מהערב הזה חוץ מהתמונות של צלמי הפפרצי שצילמו אותי נכנסת למסיבה. זה היה המזל היחידי שהיה לי מהערב הזה. דיברתי עם בתאני וגרייס פה ושם והן עזרו לי לעבור את הימים הקשים, הימים הראשונים היו נוראיים. הרגשתי כל כך לבד ואבודה ולא באמת הצלחתי להתרכז במשימות ועבודות שהייתי צריכה לעשות. בתאני אמרה לי שלכריס תמיד יהיה אכפת ממני ופשוט קשה לו עכשיו להכיל את זה והבנתי את זה אבל לא באמת האמנתי שעדיין אכפת לו ממני.... וזה היה בצדק.
בחודשים האחרונים התרכזתי בעיקר במשפחה שלי, ובעיקר לא לגרום סבל ובושה לאף אחד. היו לי הרבה אירועים משפחתיים וניסיתי לקחת את עצמי בידיים בכולם, בעיקר מול הצלמים והכתבים שלא עזבו אותי בנוגע לפרידה מפאביו..
קנדל הייתה היחידה לתפוס אותי פה ושם כדי לשאול מה קורה איתי, וגם אז היא ניסתה לדאוג שאף אחד לא יראה אותה עושה את זה... קנדל ואני הייתי מאוד קרובות. אני חושבת שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי מבין הבנות אבל הבנתי למה היא צריכה להתנתק ובכמה החודשים האלה כבר למדתי להשלים עם זה.
היא הייתה שואלת אותי איך אני מחזיקה מעמד ולפעמים הייתה אוכלת איתי צהריים אבל זה לא היה אותו הדבר... זה הרגיש כאילו באים אלי לביקור בכלא, אף אחד לא רוצה לעשות את זה אבל מישהו צריך.
ומה לגבי פאביו? זאת הייתה שאלה טובה... כי ידעתי שהוא כועס עלי אבל לא הצלחתי להבין אותו, הוא התנהג מוזר... עברו מספיק חודשים והוא לא יצא עם אף אחת, ואני יודעת שלא חסר לו בחורות שיהיו איתו. אבל זה לא קרה...
לפני חודשיים הייתה מסיבת תחפושות ברחבי הקמפוס באיזה בר גדול מקומי, מסיבה לכבוד ליל כל הקדושים... מסיבה שהכניסה לי פלאשבק כבד לראש.
***פלאשבק****
היה סוף חודש אוקטובר, האוויר בחוץ התחיל להיות קריר... עברו חודשיים מאז מה שקרה ואף אחד לא דיבר איתי מאז... עדיין היה לי מאוד קשה, הייתי בוכה קצת בלילות ועדיין הייתי לבד בחדר מה שהפך את זה לקשה יותר. תחרות הגלישה של כריס עדיין התקיימה ולא היה לי אומץ לגשת אליו אפילו לא פעם אחת.
שלטים על מסיבת ליל כל הקדושים היו תלויים בכל רחבי הקמפוס ושמעתי אנשים מדברים על תחפושות במשך כל היום. זה היה קשה, לראות אנשים מסתובבים ביחד או יושבים ביחד לאכול צהריים ואני רוב הזמן הייתי לבד. ברור שהכרתי עוד אנשים שלמדו איתי באותם שיעורים פה ושם... לא הייתי לגמרי לבד, אבל לא הרגשתי שיש לי באמת חברים אמיתיים. רק פנים מוכרות מדי פעם.
״למה את מתחפשת?״ קייל שלומד איתי תולדות האומנות שאל כשישב לאכול איתי צהריים. ״אני לא חושבת שאגיע..״ אמרתי אוכלת מהסלט שלי והוא גיחך. ״למה שלא תבואי? זאת מסיבה. עם תחפושות״ הוא אמר מחייך וצחקתי מעט. ״לא יודעת... התחפשתי רק פעם אחת וזה היה בשנה שעברה ומרגיש לי מוזר לעשות את זה שוב״ נזכרתי בשנה שעברה שהלכתי למסיבה הזאת עם הבנות, הייתי אז דיי חדשה פה וכשהן שמעו שבחיים לא התחפשתי הן עבדו מעל הראש כדי לסדר לי תחפושת שווה.
״בואי איתי״ הוא ביקש וידעתי שהוא יודע שאין לי עם מי ללכת כי אין לי באמת חברים. ״לא נראה לי...״ ידעתי מי עלול להיות שם ולא רציתי להיתקל בהם. ״אני אציק לך עד שתבואי אז כדאי שפשוט תסכימי״ הוא אמר ונאנחתי. ״אוקיי... אבל אני לא מתחפשת״ אמרתי והוא גלגל עיניים,״ לפחות תשימי על עצמך אוזניים של חתול??״ הוא ביקש וצחקתי אבל הסכמתי.
YOU ARE READING
Helps
General Fictionאריאל ג׳ורג׳, רגילה לחיות כל חייה בסביבה החריפה ביותר. פשעים, סמים, גנבות, וגם היא... היא רגילה, זאת השיגרה שלה. אבא שלה לא ידוע, ועם אמא שלה מעולם לא יצא לה לדבר שיחה רצינית שלא קשורה לסחר לכסף או לעבודת ביניים ש׳תועיל׳ למצב. כשאמא שלי נתפסת ונשלחת...
