Helps

פרק 70- זאת מי שאני

״מה עוד יכולתי לעשות?״ שאלתי מתוסכלת. ״להגיד לא״ הוא אמר וראיתי כמה רותח הוא היה, ״כריס אתה לא תבין, הוא המשפחה היחידה שנשארה לי״
״אני המשפחה שלך!״ הוא צעק מצביע על עצמו גורם לדמעות שלי להגיע אפילו יותר מהר, ממש רעדתי. סיטואציה שבחיים לא דמיינתי לעצמי. ״למה את לא בוחרת בי??״ הוא שאל ושמעתי כמה הוא פגוע, ״מה זה אומר עלינו? אסור לי לראות אותך יותר?״ הוא שאל עצבני ונאנחתי מעט. ״לא, זה לא ככה״ אמרתי מיד, ״אני צריכה שתשאר בסביבה, אני מתחננת״ אמרתי מלאה בדמעות. ״בשביל מה?״ הוא שאל והמבט שלו הכאיב לי כל כך. ״אני לא יודעת. אני לא יודעת מה קורה ואני מפחדת, אני לא יודעת מה לעשות״ כבר בכיתי ממש, והוא נאנח לרגע אז אז חיבק אותי. לעזאזל כבר לא ידעתי מה נכון.

הוא חיבק אותי חזק וליטף אותי עד שנרגעתי מעט ואז לקח צעד אחורה והסתובב כשגירד בראשו וידעתי שהוא עושה את זה כשהוא לחוץ. ״אז מי זה יהיה?״ הוא הסתובב בחזרה אלי עדיין מותח את היד לאחור, ראיתי דמעות זולגות מהעיניים שלו. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי את כריס בוכה. פחדתי להגיד לו, ומצד שני... אולי היה עדיף את פאביו מאשר מישהו שאני בכלל לא מכירה. אבל לא באמת יכולתי לחשוב על זה עכשיו. הסתכלתי למטה וראיתי שכריס הבין לבד. הוא נאנח והכניס את הפנים בין שתי הידיים שלו לפני שבעט בספסל שלידו, שובר את אחת הרגליות שלו ואני נשארתי שם לעמוד בשקט. ״פאק״ הוא אמר מתהלך שם עצבני. ״כריס אני צריכה לעשות את זה״ אמרתי בקול רועד ובוכה. הוא היה רחוק ממני, גם פיזית וגם נפשית, וזה עשה לי רע. ״מה את רוצה שאגיד?״ הוא שאל עם דמעות ולא עניתי כלום. ״ככה זה איתנו״ הוא אמר ונשאר לעמוד להסתכל עלי לכמה שניות לפני שהסתובב והלך משם עם ראש רכון. הלב שלי התכווץ והחזקתי עמוק את הדמעות שלי, התיישבתי בספסל ונתתי לעצמי לבכות לשתי דק לפני שנאנחתי, ניגבתי את הדמעות וקמתי... מתחילה לצעוד לכיוון שני השומרים שחיכו לי בצד, ועשיתי את הדרך חזרה הביתה.

***********

עברו שבועיים מאז השיחה שלי עם כריס, הלב שלי עדיין היה שבור. הייתי כל כך מבולבלת וכנראה שאני בחיים לא אדע אם עשיתי את הבחירה הנכונה. אבל כבר בחרתי. ומעכשיו אני פשוט צריכה להבין שאלה הם החיים שלי.
הייתי מטומטמת כדי לחשוב שאני אוכל להיות נסיכה ולעשות מה שבא לי ולצאת עם מי שבא לי. לפני שכריס נכנס לי לחיים החלטתי במאה אחוזים לקחת על עצמי אחריות ולהיות חלק מהמשפחה הזאת.. ומאז שהוא הגיע פשוט התבלבלתי בדרך. הלוואי ויכולתי להיות עם כריס, אבל המצב שלי לא מאפשר את זה. זה מי שאני... ואני צריכה לאסוף את כל מה שעברתי בחיים, ולעמוד זקוף. כי זה מי שאני עכשיו. ירדתי למטה במדרגות אחרי שאחת העוזרות שלי אמרה לי שפאביו למטה מחכה לי. לא דיברתי איתו עדיין מאז, ביקשתי זמן לעצמי וכולם הסכימו. אבא שלי, פאביו, ובעצם כל מי שקשור אלי.

ירדתי במדרגות וראיתי את פאביו כבר בחדר האורחים, מדבר עם הנרי שבדיוק הבחין בי ונפרד מפאביו, מה שגרם לפאביו להסתובב אלי כי הבין שאני מגיעה. לא יכולתי להבין מה המבט שלו אומר. ״היי״ הוא אמר כשסופית נעמדתי לידו. ״היי״ הסתכלתי למטה, זאת הייתה הסיטואציה הכי דפוקה שיש. אבל אז חשבתי לעצמי... זה לא באשמתו, גם אם פאביו מסכים עם השטות הזאת, זה לא אשמתו שזה קורה. הוא לא הכריח אותי להתחתן איתו, וגם אם הוא לא היה מסכים לזה זה לא אומר שזה לא היה קורה, זה פשוט היה קורה עם מישהו אחר. הוא משתדל, ואחרי כל מה שעשיתי לו הוא עדיין פה והסכים, ולא נוזף בי.
״איך את מרגישה?״ הוא שאל וראיתי כמה הוא נזהר בשאלות שלו. ״אני אהיה בסדר״ ניסיתי לחייך מעט. ״אני מצטער שזה קורה ככה״ הוא הסביר, ״אל תצטער.. זה לא באשמתך. אני שמחה שהחלטת לקבל אותי בחזרה״ שיקרתי, אבל לא שיקרתי. לא באמת שמחתי שמחה גדולה ואמיתית, פשוט שמחתי כי אולי זה מקל עלי קצת יותר בסיטואציה. ״אני עדיין פגוע את יודעת״ הוא הסביר ונאנחתי. ״אני יודעת, ואני ממש מצטערת. אני עושה לך את זה שוב ושוב ואני באמת לא יודעת למה אתה מסכים לקבל אותי בחזרה״ קצת צחקתי אפילו, אולי ממבוכה. ״כי אני חושב שאת יכולה להיות מדהימה״ הוא אמר ובמקום להסתכל למטה הרמתי אליו קצת את הראש. ״לא רק נסיכה מדהימה, גם אמא.. וכלה, ובת זוג... והכל. את פשוט צריכה קצת הנחייה בדרך.״ קצת התעצבנתי מההנחייה בדרך אבל התעלמתי, וניסיתי לחייך, אני לא יודעת לגבי החלק של האמא... אבל אוקיי. ״אתה יודע שאני כנראה לא אהיה מלכה״ אמרתי מחייכת מעט, מנסה להעביר את השיחה הזאת בטוב. אם ההורים שלי לא היו נשואים בזמן שנולדתי, אז אני לעולם לא אוכל להיות יורשת.. וזה מעולם לא הפריע לי כי מעולם לא רציתי בזה. ״לא של צרפת לפחות״ הוא חייך ולרגע שכחתי שאני אמורה להתחתן איתו... והוא אמור להיות מלך. והסיפור הזה כל כך דפוק, אבל כנראה אני צריכה להתרגל לזה, כי ככה הולכים להראות החיים שלי.

״אה.. כן״ אמרתי בשקט. ״בכל מקרה אריאל... אני יודע מה היה לך עם כריס... גם כשהיינו ביחד. זה פגע בי מאוד. יהיה לי קשה לסמוך עלייך״ שנאתי את זה שהוא מדבר כל כך ישיר כאילו לנסות לזרז את התהליכים. ״אני מקווה שאני לא עושה טעות״ עכשיו הבנתי שאני צריכה להרגיע אותו לפני שהוא יתחרט. ״לא.. אתה לא״ זה הרגיש כל כך מאולץ. ״אני מצטערת... אתה צודק. אני פה ואני רוצה את זה באמת. אתה יכול לסמוך עלי, כריס ואני סיימנו״ אבן מוצקת וענקית ישבה לי על הלב. ״אל תדאגי, אני בטוח שלתכנן את החתונה יעסיק אותך.. אני יודע שבסוף את תאהבי את זה, את תאהבי את החיים האלה. אני בטוח״ הוא אמר ונתן לי נשיקה על הראש לפני שהתחיל ללכת משם. ״אה!״ הוא חזר כאילו נזכר במשהו. ״כמעט שכחתי״ הוא אמר כשהתקרב אלי והוציא מהכיס שלו קופסא קטנה וחייך, ניסיתי גם. הוא פתח את הקופסא והוציא ממנה טבעת לפני שהניח על האצבע שלי ונישק לי את היד, ואז הלך משם.

הוא אפילו לא הציע... אז אלה הם החיים שלי? אני באמת ממש רוצה להיות חלק מהמשפחה הזאת?
כנראה שכן. אולי כדאי שאתחיל לקחת קצת אחריות על המורשת שלי, ועל מי שאני עכשיו.