צלקות

פרק 22

אז שישי-פרק הפך לשבת-פרק השבוע, אבל לא נורא! יש לי היום בשבילכם פרק ארוך, אז אני מקווה שאתם מוכנים לפתור סוף סוף את המתח! מעניין אם ניחשתם נכון או לא :)

השיר שלנו להיום: Numb של Linkin Park

תיהנו מהפרק! :)

__

"מה יש?" היא אמרה, סורקת אותי מעלה-מטה. "לא אומרים שלום לאמא שלך?"

אמא.

שתעשה לי טובה, זה הדבר האחרון שאקרא לה, אם בכלל. איך בכלל יש לה את הזכות לקרוא לעצמה כך, ולשייך אותי אליה כאילו אני הבת שלה? אני הדבר הרחוק ביותר מבת, והיא הדבר הרחוק ביותר מאמא.

"מה את עושה פה?" ירקתי לעברה, מרגישה מסוחררת מההלם אבל מנסה להציג בפניה חזות בטוחה ויציבה, להראות לה שאיני מעורערת כמו שהרגשתי.

היא שירבבה את שפתייה בהיעלבות, משלבת את זרועותיה אחת על גבי השנייה כמו בכל פעם שהיא הטיפה לי מוסר. יכולתי להבחין כעת בציפורניה המטופחות והבנויות, משוחות בלק אדום בוהק מחמיא לגוון הזהב בטבעת היהלום היקרה והנוצצת על האמה. ברור, זאת הסיבה שהיא במקום כמו זה. כמו שאני מכירה אותה, היא בוודאי תפסה לעצמה מליין זקן ובודד שתוכל לעשוק אותו מעושרו.

"רוקסן!" היא קראה, הטון של קולה מעיד כי היא מאוכזבת מאוד מה-'התנהגות הלא מנומסת שלי' כמו שהיא נהגה לקרוא לה בזמנו. "זאת לא דרך לפנות למבוגרים ממך!"

"זה רוקסי," תיקנתי אותה בשיניים חשוקות, עומדת זקוף מיתמרת כמה סנטימטרים מעלייה, למרות נעלי העקב שנעלה. "ואין לי שום סיבה לפנות אליך בדרך מכבדת."

"אז לפחות תכבדי את עצמך!" היא הנידה בראשה, שיערה הצבוע בגווני אדום וחום מתלתל לו מצד לצד בגלים בוהקים ויפים. "רוקסי," היא ביטאה את השם באיטיות, בגועל. "איזה מן שם זה? כל כך... כל כך..."

"מזעזע?" הצעתי תואר שהיא בוודאות תוכל להשתמש בו בשביל לתאר את השם שלי. "המוני? מגעיל? מלוכלך? לא, אני יודעת! לא יקר מספיק עבורך!"

"אל תשתמשי בטון הזה איתי, גברת צעירה." היא נזפה בי, עיניה המאופרות להפליא שולחות לעברי מבטים יוקדים. "אני גידלתי אותך להיות יותר טובה מזה."

זה היה קשה מאוד לשלוט בעצמי בשביל שלא אצחק לה בפרצוף, אבל במחשבה שנייה ידעתי שזה יהיה טיפשי לעצור בעצמי מולה. נתתי לנחרת צחוק להיפלט מעמקי גרוני, שאוטומטית גרמה להבעת פניה להיראות כאילו היא אכלה משהו מקולקל. לפי דעתי, הבעת הפנים הזאת החמיאה לה יותר מאשר הבעת פניה המתנשאת והרגילה.

"אני לא יודעת אם את על משהו, או שהבוטוקס חסם לך את זרימת הדם למוח," עקצתי אותה, מתייחסת לפניה שהיו נראו מנותחים ללא כל ספק, ומקנים לה מראה של עור חלק ולא טבעי. "אני גידלתי את עצמי. את פשוט היית מישהי מהצד שחשבה שהיא עושה משהו, אבל לא תרמת בשיט לחיים שלי!"