אני התחלתי לכתוב את הסיפור הזה אי שם בשנת 2015, ואחרי שיפוצים קלים הוא רואה סוף סוף את אור היום. אני ממש מקווה שתאהבו אותו ואת המשך הסיפור :) תהינו מהפרק!
השיר שלנו להיום: Green Day- Boulevard of Broken Dreams
--
בשמיעת הצפצופים של הבוקר, קריאת עצבים יצאה מבין שפתיי. האור חדר אל עיני, ומיהרתי לשים את ידי מעליהן בשביל לא להסתנוור ואולי לחזור לישון. אך זה לא עזר, במיוחד לא עם הציפור שהחליטה שאני נראית בשבילה כמו מקום מנוחה.
"עופי ממני!" צעקתי עליה והנפתי את יידי לצדדים, והיא מיהרה לעופף בצפצופים מפוחדים. לא הייתה לי ברירה, נאלצתי לפקוח את עיני ולהתעורר משנתי. שפשפתי את עיני במהירות, נותנת לפיהוק לצאת מפי. התיישבתי ונתתי לשמיכה הבלויה שכיסתה אותי ליפול מכתפיי ולחשוף מתחתיה את החולצה השחורה והמרופטת שלבשתי במשך השבוע. מתחתי את זרועותי לצדדים, הגב שלי דאב מהספסל הלא נעים שנאלצתי לישון עליו בלילה שעבר, במקום המקום הנעים שמצאתי לעצמי עד שחבורת הבנים המפגרת ההיא החריבה לי אותו. הוא אולי המקום היחידי זה מזמן שהייתי יכולה לענות אותו 'בית'...
אבל אין לי בית. לא היה לי בית כבר די הרבה זמן. אז מעכשיו, הרחוב הוא הבית שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה. הדברים היחידים שהיו לי הם התיק שלי, הבגדים שעל גופי וכמה חלופיים בתוך התיק, מברשת ומשחת שיניים (שעומדת להיגמר), מברשת שיער, וכמובן הגיטרה שלי. אה, וגם את הפרט הכי חשוב.
"לולה!" קראתי והסתכלתי מתחת לספסל, רואה אותה מצטנפת בתוך עצמה ונוחרת, בטנה הפרוותית בצבע שחור עולה ויורדת עם קצב נשימותיה. "קדימה ישנונית, הגיעה הזמן לקום!" צחקתי וליטפתי את ראשה שהיה במרחק הישג יד.
היא השמיעה נהמה ישנונית עמוק מתוך גרונה, זזה מעט במקומה לפני ששוב חזרה לישון. זנבה הארוך זז מעט, אבל זה היה הסימן היחיד לזה שהיא ערה.
"קדימה ילדה, יש לנו יום ארוך היום!" דחקתי בה ודקרתי עם אצבעותיי את ראשה ברכות. אחרי כמה דקות שאני מדברת אליה והיא נוהמת מעצבנות, היא סוף סוף קמה אחרי שהצעתי לקנות לה נקניקיה. זה מה שגרם לה לזנק ישר מתחת לספסל והבהילה בחורה שהלכה ברחוב וצעקה מהלם. היא שלחה לעברי מבט מעוצבן שאני כמובן התעלמתי ממנו, ומיהרתי לחבק את לולה כמו שאני עושה בכל בוקר.
לולה היא לא רק הכלבה שלי- היא גם החברה הכי טובה שלי, אחותי הקטנה, אוזן קשבת. לולה היא הכל בשבילי. בשבילי לולה היא לא כלבה, אלה אדם לכל דבר. היא גם יותר חכמה משאנשים חושבים שהיא, היא מבינה מה אומרים לה, וגם נותנת תשובות מדי פעם בדרכים משלה.
YOU ARE READING
צלקות
Romanceהחיים הם דבר קשה לשם עצמו, אבל עבור רוקסי הם קשים במיוחד. אחרי שנים קשות בבית יתומים, רוקסי ברחה אל הרחוב בחברת הכלבה האהובה שלה לולה, ושניהן חיו חיים קשים ומלאי עליות ומורדות ברחובות העיר ניו-יורק הידועה לשמצה. אבל מה קורה שיום אחד, שרוקסי קיבלה א...
