צלקות

פרק 14

היייייי פרק חדשששששש!!!!!!! וופ וופ כמו שאומרים החברה הצעירים (אני נשבעת שאני נשמעת יותר כמו אישה זקנה מיום ליום). מקווה שהיה לאלו שצמו צום קל (אני כעת אוכלת לי טוסט, אז החיים נראים יפים יותר).

אני שמחה לבשר שרשמית הצלחתי להשתפר מאז התקופה האחרונה, ואני מקווה שזה אומר עוד כתיבה של פרקים בזמן הקרוב (עדיין נשארים עם פרק לשבוע לצערי עד להודעה חדשה) :)

ובחדשות טובות נוספות, הגענו למעל 500 הצבעות ול-3 אלף קוראים! מה עוד אפשר לומר אם לא תודה ענקית לכל אחד ואחד מכם, כי בלעדיכם הסיפור הזה לא היה איפה שהוא היום אם לא אתם. אז תודה רבה, מכל הלב :)

השיר שלנו להיום- The Game of Love מאת האחד והיחיד Santana, תיהנו מהפרק! :)

--

הכל עבר עלי בטשטוש מוחלט. לא הייתי בטוחה איפה אני ומה קורה מסביבי בדיוק, אבל פתאום כאב חד פילח את עצמו בירך שלי, ולפתע יכולתי סוף סוף לנשום. שאפתי אוויר במלוא הריאות, והכל נהיה חד הרבה יותר ברגע שמעט חמצן עשה את דרכו בזרם הדם שלי. שמעתי הרבה רחש של אנשים מדברים, הרגשתי ידיים מרימות אותי ולפתע נחתי כנגד משטח קשה ולא נוח. ניסיתי לפקוח מעט עיניים, אבל הכל היה מלא אורות מהבהבים וגושי צבעים מטושטשים שרק בילבלו אותי אף יותר, ולכן העדפתי לחזור ולעצום את העיניים.

הירך שלי פעמה בכאב שטלטלו אותי ממקום למקום כמו בובת סמרטוטים, פתאום עוד דקירות פילחו את עצמן דרך העור שלי לתוך בשרי וגרמו לי להצטעק בכאב. יכולתי להרגיש את הלב שלי פועם בחוזקה, והנשימות שלי רק התגברו ככל שהדקירות הכאיבו יותר והרעש לא חדל.

"אתם מכאיבים לה!" יכולתי לשמוע קול קורא, אבל כבר לא יכולתי לזהות למי בדיוק הוא שייך. הדבר היחיד שיכולתי להרגיש בבירור זאת כף היד שאחזה בכוח בשלי ולא שחררה אפילו לא לשנייה.

"אני מבטיחה שזה רק לטובתה." ענה קול אחר, שלא היה נשמע לי מוכר כלל. "עוד מעט נגיע לבית החולים."

בית חולים? למה נוסעים לבית החולים?

ניסיתי לפקוח את עיני שוב, אך לפתע נחתה עלי עייפות שהכריחה אותי לסגור אותן בחזרה. דפיקות הלב שלי הרגיעו סוף סוף, ואיתן גם הנשימות שהתגברו. שעיני נפקחו סופית, הדבר הראשון ששמתי לב הוא הלובן. כל כך הרבה לובן בוהק- האורות, הקירות, הכיסאות, הוילונות, הארונית והמכשור, מצעי המיטה שלידי.

לקחו לי כמה שניות עד שהבנתי שאני עצמי הייתי שכובה על מיטה כמו בסמוך לי, מכוסה בשמיכה דקיקה ביותר ושעונה על כרית כמעט בלי ריפוד שנתנה לי להרגיש את המזרן הקשיח בברור מתחת לקודקודי.

"היי, התעוררת!" קרא קול משמאלי, וישר הסטתי את תשומת לבי אליו. בהתחלה הדמות הייתה קצת מטושטשת שהיא עמדה בקצה השני של המיטה, ולרגע חשבתי שזאת...