צלקות

פרק 4

פרק 4 אנשים, אנחנו מתחילים להתקדם! קודם כל אני חייבת לומר לכולם פשוט סופר-אקסטרה-מגה תודה על כל ההצבעות, תגובות, והקריאות! עברנו את ה-250 קוראים ו-55 הצבעות????? זה פסיכי לגמרי! אני רואה את המספרים האלה ולא מאמינה. כל התמיכה והאהבה שלכם כל כך לא מובנת מאליו, ואני מודה ממש לכל קורא וקורא שמקדיש מהזמן לנו לקרוא את הסיפור הזה. בגלל שאני כל כך אוהבת אותכם, ישבתי עד 3 בלילה לכתוב בשביל להעלות היום פרק, אז אל תגידו שאני לא מנסה להחזיר לכם קצת אהבה בעצמי, כן? 

השיר שלנו להיום: The Beatles- Help

--

"זה הולך לכאוב," קימברלי הזהירה אותי. לפני ששמתי לב לכך, היא הצמידה כדור צמר גפן ספוג באלכוהול לברכי הימנית.

"שיט!" קראתי שתחושת צריבה חזקה עברה בי שהאלכוהול נגע בפצע הפתוח.

קימברלי הרימה גבה על הקללה הקטנה שפלטתי, אבל היא לא אמרה על זה דבר והמשיכה לנקות את פצעיי. אני לא יודעת מה איתה, אבל אני חושבת שזה מקובל לקלל שאתה סובל מנחת זרועו של אלכוהול לחיטוי. הבטי בכדור צמר הגפן הקטן שאט-אט נצבע לאדום מדמי. הפצעים שלי לא היו יותר מדי חמורים או עמוקים, רק הדם גרם להם להיראות יותר מפחידים ממה שהם באמת. אמנם הפצעים אינם קשים, אבל הם כן ימנעו ממני להתנייד בלי לעשות פרצוף כל פעם שכופפתי את הברך. המרפקים שלי למזלי רק חטפו שפשוף קל ולא זכו לטיפול המיוחד והכואב על ידי האלכוהול, אלא רק מעט משחת חיטוי ופלסטר או שתיים.

"אז, רוקסי," קימברלי התחילה, ואני הייתי מופתעת שהיא בכלל זכרה את שמי. "את יכולה בבקשה להסביר לי מה קרה היום?"

הגניבה. ידעתי שהיא לא תניח לזה, במיוחד אחרי כל מה שקרה היום והסיבה שהיא יושבת כאן מולי ומנקה את הפצעים שלי. אבל מה אני יכולה לומר לה? 'תודה שהצלת את הכלבה שלי ואת עוזרת לי לנקות את הפצעים שנגרמו בגלל הבן המטומטם שלך, אבל אני פשוט הייתי נורא רעבה, את יודעת? אז לולה העמידה פנים שהיא נפגעה מהמכונית בשביל שתצאי ואני אגנוב לך את התיק שבטח מפוצץ כסף בשביל שיהיה לי משהו לאכול!'

לא, אני לא חושבת שזאת הגישה הכי טובה להתחיל איתה את השיחה הזאת.

נאנחתי והבטי בחיקי, נמנעתי מלפגוש בעיניה עם האשמה שבטח השתקפה במבטי. "הייתי רעבה." עניתי לה לבסוף.

זאת הייתה האמת הקשה והכואבת, אבל גם האמת שדי גורמת לאנשים לרחם עלייך ולזרוק לך פרוסת לחם. כן, זה קרה לי בעבר שאנשים שראו אותי ברחוב ריחמו עלי וקנו לי אוכל, ובגלל שהייתי כל כך רעבה לא הייתה לי ברירה אלא להסכים לתרומתם הנדיבה. אבל כל פעם שהסכמתי לפרוסת לחם או איזה אוכל שמנוני וזול שנקנה עבורי, שנאתי את עצמי על זה כל כך. אני לא רציתי לקבל אוכל בגלל שמרחמים עלי, רציתי להרוויח את הלחם שאני אוכלת בדיוק כמוהם. בגלל זה אני משתדלת לא לגנוב, אבל בזמן האחרון פשוט לא קיבלתי כסף מלנגן ברחוב. הרבה אנשים פשוט עוברים לידי וממשיכים הלאה בלי להביט לכיוון שלי בכלל, מה שגרם לי לשנות מיקומים רוב הזמן ולנסות דרכים שונות בשביל למשוך את צומת ליבם אליי, אבל ללא הועיל. יש כמה אנשים שעוצרים מולי ומקשיבים, אבל זה נדיר שהם ישאירו לי אפילו דולר אחד מסכן. בחודש האחרון, כמעט כל לילה אני ולולה נרדמנו עם בטן ריקה ורעבה לאוכל. היינו גם מתות מצמא אם לא המים שחלק מבתי הקפה חילקו בחינם.