הנסיכה המורדת - Rebel Princess 1

פרק 37

"ארבור? את רוצה לחזור לארבור?" שאל כריסטיאן בבהלה לא מובנת "כן, זה הבית שלי, הממלכה שלי ואנשיי זקוקים לי שם. אינני מעוניינת להיות אשת הורס ממלכות" אמרתי וקולי אדיש, מביטה אל המלך ישירות "אני רוצה לחזור אל ממלכתי, לפרק את נישואיי מכריסטיאן ודרטיאן יבוא עימי" דרשתי וכריסטיאן נעמד בנינו, תופס בי "את לא יכולה, אביך שם" אמר והעפתי את ידיו ממני "אל תיגע בי. אסתדר מול אבי אבל עדיף שאתרחק מכאן, ממך" השבתי ולקחתי את דרטיאן אחריי, שומעת לפתע את שומריי הממלכה הולכים אחרינו "אני לא יכול לתת לך לעזוב אמה, לפחות עד שנסדר את העניינים בממלכה" שמעתי את קולו של המלך ומסתובבת לאחור, מביטה במבטו המרוצה של המלך ופניו המתנצלות כביכול של כריסטיאן. 

"אתם תשלמו על זה" אמרתי ואגרפתי את ידיי, רואה את דרטיאן אומר לי עם עיניו לזרום עם זה כרגע, שיש לו תוכנית כנראה ושתקתי, נותנת להם לקחת אותי אל המאסר.

זרקו אותנו כמו חיות אל תוך התאים, אותי אל תא רחוק מן דרטיאן, לא רואה אותו אך יכולה לשמוע את אנחת הכאב שלו מן ההטחה במשהו קשה כנראה. דמי רתח מכעס, זעם נבנה יותר עם כל מחשבה על כל מה שקרה עד כה. 

"את בסדר?" שאל בקריאה ונצמדתי אל הסורגים "כן! אתה בסדר? שמעתי חבטה" שאלתי בדאגה והוא גיחך "זה שטויות, אני בסדר, הייתי במצבים קשים יותר" השיב ונשכתי את שפתי התחתונה "מה עושים עכשיו? אנחנו צריכים לברוח מכאן ולהגיע לארבור" נאנחתי ביאוש "לארבור לא בטוח להגיע כרגע, יכול להיות שיודיעו לרודפים שאת מתכננת לחזור" השיב וידעתי כי יש אמת בדבריו, סביר להניח שידעו ומשהו יקרה. 

"מה נעשה?" שאלתי ועלה לי רעיון "יש כפר דיי נידח מן ארבור, דיי עני אך אנחנו נהיה בלי שום דבר גם ככה רק צריך הסוואה מתאימה" שמעתי רעש של שבירה, רואה את דרטיאן מגיע אל מול התא שלי מחייך "רעיון טוב" אמר מרוצה ומזיז את הסורגים כדי שאעבור , נזכרת ששיערי הארוך יסגיר אותי, רק נסיכות משאירות את שיערן ארוך ככול האפשר, זהו סמל האצולה והטוהרה. 

"מה קרה?" שאל בדאגה כשראה את פניי העצובות "אני חייבת" מלמלתי והצלחתי ליצור להבה קטנה מאצבעי, חותכת את שיערי עד לכתפיי ורואה אותו נופל אל הרצפה המטונפת, פסים טהורים של זהב "בוא נצא מפה, מהר" מלמלתי כאשר שמעתי את קול השומרים שכנראה שמעו את מה שהלך. 

דרטיאן תפס בידי ורצנו עמוק יותר אל תוך המבנה החשוך, מגיעים ללא מוצא ודרטיאן שינה את צורתו בין רגע, בועט אל תוך הקיר שיצר קול פיצוץ עז וענן של אבק סביבנו. 

"קדימה" אמר ומשך אותי אחריו בריצה, מנסה לעמוד בקצב הריצה המהיר שלו ישירות אל תוך היער העבה. בעודי מתנשמת קלות הבטתי עליו מקדימה, מתהפנטת כל פעם מחדש כאשר הוא משנה את צורתו אל צורת האופל שלו. 

"אקח אותנו למסתור שהראתי לך אותו היום, אנחנו מוכרחים כיוון שיחפשו אחרינו" אמר אחרי כמה דקות ארוכות של שקט, מוביל אותנו אל האגם ושיניתי את צורתי כפי שלימד אותי, מנסה לנצל אותו לטובתי ומעיפה את המכשולים מדרכי, רואה לאן הוא שוחה במהירות רבה ויוצאת יחד איתו אל תוך מערת הסלעים הקרירה, רואה אותו מתחיל לפשוט את בגדיו הקרים ולוקח מן העצים שהיו לו בצד ומבינה כנראה שזה המחבוא שלו כבר הרבה מאוד זמן.

"למה יש לך את המסתור הזה בעצם?" שאלתי והדלקתי בשבילו את העצים, מרגישה גל של חמימות ופושטת את הבגדים שנצמדו מהמים אל גופי, יושבת מול המדורה "תמיד הייתי צריך מקום שקט משלי, להתרחק מכל הרעש בארמון או אחרי המלחמות שהייתי בהן. הייתי צריך להירגע ולנשום ומצאתי את המקום הזה בשחייה אחת שעשיתי" סיפר וחייכתי "מתי זה היה?" שאלתי בסקרנות "לפני 4 שנים, הייתי צעיר יחסית" אמר ונזכרתי שהיה במלחמות, בגיל צעיר שכזה. 

שתקנו, יושבים סביב המדורה המחממת ומחבקת את גופי החשוף, רואה אותו קם ועוטף אותי בזרועותיו, מביט על שיערי השרוף למחצה "צריך לסדר לך אותו, יופי שכזה אבד..." מלמל והנחתי את ראשי על כתפו, מביטה באש הבוערת "לא הייתה לי ברירה" מלמלתי בשקט ודרטיאן נשק לראשי קלות, משכיב אותי אחורה עליו "תנוחי, יש לנו יום ארוך מחר"