הנסיכה המורדת - Rebel Princess 1

פרק 31

התלבשנו וסידרתי את שיערי חזרה לקוקו מסודר, לוקחת את החץ וקשת שלי מצד העץ ואת מה שצדתי "אני באמת מקווה בשבילנו" אמרתי לו והוא הוציא חיוך "תמיד יהיה אפשר לברוח, או לרצוח את כולם" השיב וקרץ מה שגרם לי לפלוט צחקוק והכיתי את כתפו, ממשיכה ללכת קדימה אל עבר מקום המפגש של כולם והוא כמה צעדים מאחוריי.
זה יום יפה במיוחד, קרני השמש נכנסות דרך העצים הגבוהים וציוצי הציפורים מרגיעות את הנשמה, מביטה מסביב ומריחה את ריחו של הטבע לפני חזרתי לכלוב הזהב שלי, רואה פירות יער וקוטפת מעט, מכניסה לפי בתיאבון "את אוהבת לטייל" ציין עובדה והנהנתי, מביטה עליו לוקח גם "אני מסוגלת לחיות בטבע לנצח" עניתי חזרה וחיוך חם על שפתיי, חיוך שמבטא את אהבתי לעולם בחוץ, מחוץ לכל דרמות המלוכה והכסף "אני גם תמיד אהבתי, הייתי מגיע לכאן ונרגע מהכול " התחיל לספר וצעד לידי כעת "כשכריסטיאן היה בוכה לאבי לאחר האימונים של הקרבות על כך שהפסיד לי שוב הייתי בורח לפה להירגע, להיות בשקט מכל הרעש והבלגן כיוון שאבי תמיד העדיף אותו בגלל שהוא טהור בשבילו, יורש אך אותי הוא אהב כי הייתי הלוחם הכי טוב שלו" נאנח והביט למעלה לשמיים "לא הייתה לי באמת משפחה אוהבת חוץ מ... את יודעת" לחש והנהנתי, הוא מסכן אותו אם הוא אומר את שמו כשהוא חוזר לכאן כנסיך לכל דבר.
"לא מגיע לך להיות בצל, אתה נסיך לכל דבר ומוכשר" אמרתי בקול מעוצבן מעט, מעוצבן מחוסר הצדק. הוא גדול מכריסטיאן ומוכשר יותר בתור יכולותיו כנסיך אך הוא ממזר אחרי הכול ויותר מכך יש לו דם שדי.
"אני יודע אבל אני חי עם זה" השיב וקולו רגוע משלי, מחייך חיוך עצוב מעט והתחלנו לשמוע את קולות ההמולה של כולם, מתקרבים אליהם ותופסים מרחק מעט זה מזה "הו הנה הם חזרו, שלל יפה אמה" קרא כריסטיאן וחייכתי באילוץ "כן... לא מצאתי יותר מידי מה לצוד" השבתי והבאתי את מה שצדתי לאחראי מטבח שאחרי הצייד תמיד מכין את החיות למאכלים מדהימים.
"איפה שלך דרטיאן?" שאל לפתע כריסטיאן ודרטיאן רק משך בכתפיו "לא התחשק לי לצוד היום" ענה חזרה והוא גיחך קלות "ידעת כבר שתפסיד מראש, כמו תמיד" אמר אליו בהתנשאות ובלי ששמתי לב אפילו, ידי עלתה וסטרה ללחיו "איך אתה מעז להגיד דברים כאלה?" שאלתי בכעס, עיניי בערו "אל תתנשא על אחרים ותחשוב שאתה טוב יותר, עוד מול כולם" הקנטתי את כריסטיאן ומי שעמד סביבנו לא האמין שנסיכה כמוני סטרה לנסיך, למלך הבא שלהם. כריסטיאן לא ידע מה לומר, הוא היה כל כך בהלם שעיניו היו פעורות ופיו פעור לרווחה, הלחי שלו אדמדמה מסטירתי ואינו מאמין שאני עשיתי לו זאת אך הוא עבר גבול.
"אמה, למה?" שאל וקולו רועד, מביט אל תוך עיניי ונאנחתי "כי הגזמת, הוא עדיין אח שלך כריסטיאן בין אם אתה אוהב את זה או לא" השבתי לו והתחלתי להתקדם אל הסוס שלי, מרגישה את המבט של כולם עליי אך לאחר מכן את צחוקו של דרטיאן "סוף סוף מישהו מלמד את המפונק הזה משהו" פלט והתחיל ללכת אל עבר סוסו גם אך לא לפני שכריסטיאן תפס בזרועו וניסה לחבוט בו. דרטיאן תפס באגרופו מחייך, מתכופף אליו מעט "אתה אולי היורש וזה שיהיה מלך בסוף, אבל אני אחיה את חיי איך שאני ארצה" לחש ועזב את ידו, עולה על הסוס ומתחיל לדהור אל עבר הארמון.
כריסטיאן עמד מביט בי מבט ארוך ועצוב אך אני רק נאנחתי והנדתי בראשי באכזבה, דוהרת גם אני אל עבר הארמון ומחכה רק לאכול, לשתות עד שיכרה וללכת לישון. 

אני וכריסטיאן לא דיברנו כל אחר הצהריים ואני הייתי בחדרי, יושבת על אדן החלון ומביטה אל החיים בחוץ, מהרהרת איך זה היה לחיות בתור פשוטת עם.
אומנם ענייה אך אולי מאושרת? או איך זה היה לחיות בבריחה מכאן, בתור נסיכה נמלטת. נאנחתי אנחה כבדה וניגשתי אל הארון, מחפשת מה ללבוש למסיבה הערב שיש כמו תמיד כמסורת אחרי צייד, כך זה כמעט בכל הממלכות. חיפשתי בין כל השמלות משהו שיבלוט, משהו שיבליט אותי גם, שיהפנט ומצאתי, זו הייתה השמלה המושלמת. זו שמלה זהובה ומנצנצת שמצוירים עליה כמו פסי זהב והמחוך משובץ יהלומים קטנים, ועם זאת היא באה עם בד תחרה שאפשר לשים על מנת להסתיר את הכתפיים החשופות.
לקחתי אותה וביקשתי עזרה מן העוזרת שהייתה בחוץ, מבקשת ממנה בנוסף להכין את שיערי בקצוות תלתלים כבדים, שיערי כבר הגיע עד אחרי ישבני מה שסימל על נסיכותי עוד יותר.
אני לא יודעת את מי רציתי להרשים אך רציתי למשוך את תשומת הלב של הסובבים כאשר נכנסתי אל תוך האולם לאחר הכרזת בואי ורואה את מבטם של כל הנסיכים והאצילים שהגיעו עליי, בוחנים את גופי המשורטט כמו ציור.
כריסטיאן עמד לא רחוק ממני ומבטו גם עליי, מבטו היה כואב ומפחד לגשת אחרי מה שקרה ולעומתו האחד שלא התבייש מכלום ומאף אחד הגיע, הולך ישירות לעברי וקד "אם יורשה לי לומר נסיכתי, את יפה עוד יותר מהרגיל הערב" אמר בצורה שמנסה להיות מנומסת וחיוך עלה על שפתיי, עומדת לצחוק "תודה רבה לך דרטיאן" השבתי וקדתי קלות גם "תרצי לרקוד איתי הערב?" שאל והנהנתי "אשמח מאד" עניתי ולקחתי את ידו המושטת לעברי, מרגישה את משיכתו, שם את זרועי תחת שלו בחיבוק והולך איתי לעבר המרכז. המוזיקה הייתה צוהלת ושמחה, נעימה לאוזניים ונראה כי הזמרים והנגנים נהנו רק מלעשות זאת כאן מולנו.
"אתה ממש חסר בושה ופחד" אמרתי בשקט לעברו והוא צחק "יש לי ממה לפחד?" שאל והרמתי גבות "מתלייה אולי, כן" עניתי והוא הפנה את מבטו אליי "אבי לא יעשה זאת בחיים וכריסטיאן לא יכול לתלות אותי על כך שאשתו מעדיפה את אחיו" קרץ והסמקתי "טיפש" מלמלתי ונכנסנו בין הרוקדים, שמה יד אחת על כתפו והשנייה מחזיקה בידו, נעים בתיאום לצלילי המוזיקה "אני לא וותרן אמרתי לך" אמר מביט ישירות אל תוך עיניי ואני מרגישה לא רק את מבטו שישיר אליי אלא גם אל של כריסטיאן שצופה בנו מהצד "הוא בוחן אותנו" אמרתי לא מפנה את מבטי אל עבר כריסטיאן כדי לא ליצור חשד סתמי "הוא מוזמן לעשות זאת גם כשזה יותר מזה" לחש לאוזני ועצמתי את עיניי "אל תתגרה סתם" השבתי אליו ונותנת לו להוריד אותי ולהעלות חזרה צמוד אליו, מרגישה את ידו יורדת מגבי אל מותניי "שיאכל את הלב קצת, הוא מקבל הכול גם ככה" אמר בקול כעוס מעט וחייכתי "אתה לא רוצה שיקבל אותי?" שאלתי בלחישה לאוזנו והוא הניד בראשו לשלילה "אם הוא לא היה אחי והיורש הבא מצדי הייתי הורג אותו כדי שאוכל להיות אתך באופן גלוי כמוהו" השיב בקול שקט "אל תדבר שטויות" חייכתי והריקוד נגמר, נפרדים וקדים זה לפני זה, דרטיאן נאלץ ללכת לצד ממני והוא מרגיש חסר כבר אחרי שנייה שחום גופו לא נמצא. ניגשתי אל צד כיסאות המלוכה שם היה כריסטיאן "אתה בסדר?" שאלתי והוא הנהן "אני בסדר, נראה שאת אפילו יותר" השיב והרמתי גבות "את והוא, נראים קרובים מתמיד" המשיך והסביר ואני העליתי חיוך וצחקקתי "הוא אחיך, בן משפחתך אני אמורה להסתדר אתו" עניתי והוא הפנה את מבטו אליי "איך שאת מרגישה לומר" אמר והלך. נשמתי עמוק ונשפתי, במה אני מסתבכת עכשיו?