Our neighborhood

פרק 43

תודה על כל הלייקים והתגובות אני כלכך אוהבת אותכןןןן
--

"אני מצטער" לוקאס אמר בשנייה שהוצג על המסך שלי.

הוא סבל מהאנגאובר, זה היה ברור כשמש.
עיניו היו עייפות ואדומות והלחיים שלו וורודות.

"תגידי משהו" הוא אמר.

"אין לי מה להגיד לך,לוקאס." אמרתי בקול בכייני.

שנאתי את הקול הזה.

"תגידי שאת סולחת לי" הוא ביקש.

"אני לא סולחת לך" ניגבתי את דמעותיי מעיניי, "אני לא חושבת שאוכל מתישהו."

הוא השפיל מבט,עיניו כאובות. "הייתי שיכור"

"טוב." הנהנתי.

אני לא חושבת שאני יכולה להשחיל מילה מפי.
הרגשתי כאילו הלב שלי עומד להתפןצץ.
ברצינות.
הייתי צריכה להניח יד על בית החזה שלי מהבהלה.

"א..אני אפילו לא מכיר אותן" הוא התקשה לעקל את הסיטואציה. בדיוק כמוני. "אני לא התכוונתי לשום דבר מכל זה"

"אני מתקשה להאמין לך" אמרתי את האמת.

"אני אוהב אותך,מארינלה." הוא אמר,מביט לתוך המצלמה. "יותר מהכל."

"לפעמים אהבה זה לא מספיק" נאנחתי בכאב.

"זה תמיד מספיק" הוא ניסה לשכנע, "אהבה זה הכל,מארי. אני אוהב אותך ועדיין ימשיך לאהוב אותך."

"לא זה לא מספיק." אמרתי בכעס,שהוא בכלל מוחה נגדי. "צריך גם יושר. צריך גם אמינות. צריך גם פאקינג לדעת שכאשר החבר שלך הולך למועדון ואת סומכת עליו במאה אחוז אז החבר שלך לא אמור להתנשק עם 25 בנות!"

"אני מצטער" הוא אמר 5 פעמים.

"יש לך מילה אחרת חוץ מזה?" אמרתי, "היא נראת חסרת משמעות"

"היא לא חסרת משמעות. אני באמת מצטער." הוא אמר.

"והנה היא שוב.." גיחכתי, "המילה הזו."

"מארינלה..בואי נפתור את זה." הוא הציע.

"אנחנו די נשואים,לוקאס." התעלמתי מדבריו, "אתה הבטחת. אתה הבטחת שנהיה תמיד ביחד." ניגבתי את דמעותיי שנזלו ללא הפסקה.

"אנחנו עדיין יכולים להיות ביחד." הוא אמר,יכלתי לשמוע את תפילתו בלב שאקשיב לו.

"לא." הינהנתי בראשי לשלילה, "אנחנו לא נחזור לעולם,לוקאס."

"מה?" הוא אמר,עיניו נפערו. "בייבי,בייבי" הוא הצמיד את האייפון יותר לפרצופו.

הבטתי על הרצפה,לא מעוניינת להביט בו.
כי אני יודעת שסביר להניח שאכנע לו כאשר אביט בו בוכה.

משיכת האף שלו נשמעה,סימן ברור לכך שהוא בוכה.

"תסתכלי עליי,מארינלה." הוא אמר,הקול שלו נשמע שונה.