תמונה מהממת של הזוג האהוב עליי...😍
לא מצאתי אף תמונה של זוג אוכל אז😅😂
קריאה מהנהההה💖
"ישנת פה?" פדרו התעורר.
"כן" אמרתי בחיוך,מנשקת אותו.
"ומה עם הילד שלך?" הוא תהה.
"אצל אבא שלו" חייכתי אליו. רק שלא ידאג. הוא לא צריך לדאוג כרגע.
"רוצה לאכול משהו מהקפיטריה?" הוא תהה והנהנתי.
ציחצחתי את שיניי בכיור שבחדרו והחלפתי את בגדיי.
פדרו בזמן הזה הספיק להתמקם בעזרתה של האחות בכיסא גלגלים,ולאחר מכן לקחתי אותו לקפיטריה.
בזמן שאכלנו,ובהיתי בו אוכל לאט,חשבתי על זה שהוא אוכל כל בוקר לבד. כל בוקר. אף אחד לא איתו. זה כל כך עצוב.
"את תמיד יפה כל כך בבוקר?" הוא שאל,מחייך אליי.
"כן" הוצאתי לשון.
הוא צחק והמשיך לאכול,היה רטט מהכיס שלי,הוצאתי את הטלפון וראיתי הודעה מהבוס :
" איפה את? בראון פה."
"חולה." סימסתי בחזרה.
תוך פחות מדקה קיבלתי הודעה חזרה. "אני צריך שתבואי,אמרת שאת לא באה רק אתמול."
"אני עדיין חולה,אדוני." סימסתי בכעס. שייתן לי להיות עם פדרו וישחרר ממני.
"רפואה שלמה." הוא סימס ונאנחתי בהקלה.
"תודה."
"ואל תשכחי, לאחר 3 ימים שאת לא באה את מפוטרת..עלפ"י חוקי המשרד."
אין מצב הוא יפטר אותי. אני על התיק של לוקאס החמור הזה,הוא לא יפטר אותי גם אם חיין תלוים בזה.
"הכל בסדר?" פדרו שאל והינהנתי.
את הצהרים בילינו בחצר של הבית חולים ואת אחה"צ בילינו בחדר שלו.
"אתה זוכר דברים לגבי התאונה?" תהיתי.
"אני זוכר רק את זה שהרכב התנגש בי,את הסיבובים,את הקול של הרופא שואל אותי איך קוראים לי " הוא אמר באיטיות.
"ומהתקופה שלא היית בהכרה?" התעניינתי.
בדרך כלל לא הייתי מרגישה בנוח לשאול מישהו שעבר תאונת דרכים משהו כזה,אבל זה פדרו.
"הרגשתי כאילו אני לא פה,אבל גם לא מת." הוא גירד בראשו "זה היה סיוט. שמעתי כל מה שהתרחש בחדר,ראיתי הכל מלמעלה,אבל לא יכלתי להגיב."
קיווצתי גבותיי,זה נשמע כמו חלום הזוי.
"אני יודע שזה נשמע הזוי. אבל ראיתי הכל,את הריצה של לוקאס לחדר ניתוח,את הבוקס שהכניס לרופא שלא נתן לו להיכנס,ראיתי הכל."
"אתה צוחק עליי."אמרתי בהלם.
"לא." הוא נשף אוויר.
"זה נשמע מגניב. למה רצית בכלל לעזוב?" גיחכתי.
أنت تقرأ
Our neighborhood
العاطفيةמארי לוקאס ופדרו גרו תמיד בשכנות אחד לשני,מגיל קטן הם החברים הכי טובים, זוהי השנה האחרונה שלהם בתיכון וזוהי השנה אשר תשנה את חייהם.
