Our neighborhood

פרק 21

שוב פעם,אני מהמחשב ולכן זה יורד 2 שורות במקום אחת.

ואני יודעת שהוא יותר גדול אבל לא מצאתי תמונה יותר יפה...

-כעבור 9 שנים-

"איפה את?" נשלחה הודעה מאליס.

"בדרך לעבודה,דניאל עושה לי בעיות." סימסתי לה בחזרה,בייאוש.

"אני לא רוצה את האוכל הזה!" דניאל אמר בכעס והרחיק ממנו את הצלחת.

גילגלתי עיניי והנחתי את הטלפון,מביטה עליו.

"אתה חייב לאכול את זה. אחרת לא אתן לך לצאת אחר הצהריים לשכונה." התיישבתי לצידו,מושיטה לו את הצלחת.

"זה כל כך לא פייר! ההורים של ג'ון מביאים לו לאכול שוקולד לבוקר! למה רק אני צריך להידפק עם הירקות?" הוא שילב ידיו.

"אני לא אמא של ג'ון אני אמא שלך, תשב ותאכל. אני לא מתכוונת לריב איתך על זה"אמרתי והלכתי להביא את התיק שלו מהחדר שלו.

החדר מבולגן בדיוק כמו שהיה מאתמול בערב.

"לא אמרתי לך אתמול בערב לסדר את החדר?" צעקתי לו מחדרו.

"שכחתי" הוא צעק בחזרה.

"שתחזור מהבית ספר הדבר הראשון שאתה עושה זה לסדר את החדר,אני לא מבינה למה אני צריכה לחזור על זה מיליון פעם." נאנחתי,מרימה מספר בגדים שלו מהרצפה למתלה התלוי על הדלת שלו.

הבטתי מסביב לחדרו,מחפשת משהו אחר לסדר בשניות הקרובות.

מיטת נוער הייתה בקצה חדרו, מלאה בבגדים. שולחן עבודה עם חומרי ביה"ס היה בקצה השני של החדר וטלוויזיה תלויה על הקיר ולצידה פוסטר של השחקן כדורגל האהוב עליו. ראו רק את גבו ושיערו התנופף באוויר וידיו הונפו כתנועת ניצחון והיה רשום לו על החולצה " בראון. מספר 10" .

דניאל היה אובססיבי לשחקן הזה,כל ערב שיש לו משחק דניאל לא נרדם לי עד שהוא רואה את המשחק שהוא משחק בו. 

תמיד דניאל משכנע אותי לראות איתו כדורגל,אבל יש לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר לראות גברים מזיעים.

להיות מנהלת עיצוב ורשתות חברתיות במשרד שלי נחשב לאחד המשרות הטובות ביותר, והמשכורת גם הייתה מעולה.

במבט לאחור- לפני 8 שנים,לעולם לא הייתי יכולה להאמין שאשרוד בעבודה הזאת ויותר מזה, שאתקדם בה למקום כל כך גבוה.

שמחתי שלא הייתי צריכה ללכת לקולאג' ופשוט יש לי כבר משרה מבטיחה לשאר חיי עם משכורת שלא תבייש אף אמא חד-הורית.

"אפשר לפחות לראות טלוויזיה בזמן שאני אוכל?" דניאל צעק לי מהמטבח והרשתי.

אין סיבה שלא אם הוא סוף סוף יסכים לאכול את האוכל המחורבן הזה.