להתחיל מחדש

פרק 29- אנחנו אשמים בזה.

-תומאס-

הלכתי בבית הספר שידיי תחובות בכיסי הג'ינס שלי. עבר כבר שבוע וחצי וליילה נמצאת בפלורידה. אני תוהה מה היא אומרת לאביה, אם היא מספרת לו עליי.

אני חושב אם היא שבורה לחלוטין או שהיא עומדת חזקה במקום שבו הכל התחיל וגם הסתיים.

אני עדיין מתלבט אם זו לא הייתה טעות לשלוח אותה לשם לבד. אני כל כך מפחד שהיא שבורה עכשיו ואין מי שיחזק אותה. היא סיפרה לי על שני חברים ישנים שלה- אלה וג'ייסון והיא הבטיחה לי שהיא תפגוש גם אותם. אבל אני לא הכרתי אותם ולא יכולתי להיות בטוח שהם לא השתנו בחצי השנה שליילה נעדרה- אולי הם כבר לא אותם החברים שליילה זכרה, אלו שתמיד רצו בטובתה.

אני מנער את ראשי כמה פעמים ומשתדל שלא לחשוב על זה יותר מידי. כי ידעתי שאם אני אחשוב על זה יותר זמן מהרצוי אני אשתגע ואקח את הטיסה הראשונה אליה.

מספיק תומאס, היא ביקשה שלא תהיה שם. תסמוך עליה.

"בוקר טוב לכולם!" קראתי שנכנסתי לכיתה.

כל התלמידים שישבו על השולחנות ואלו שפטפטו מחוץ לכיתה נכנסו וסגרו את הדלת אחריהם. אוליביה הייתה האחרונה להיכנס לכיתה והבטתי בה בתקווה שתזרוק לי איזה מידע שלא ידעתי.

אני לא דיברתי עם ליילה אפילו לא פעם אחת מאז שהיא עזבה- היא התעקשה שהיא צריכה את הזמן הזה בשביל עצמה.

אבל לצערי אוליביה נדה בראשה באיטיות ואני חשבתי מה לעשות.

זואי, זואי לבטח יודעת משהו.

*

השיעור עבר באיטיות מרבית ונאנחתי בהקלה שזה סופסוף נגמר.

תחבתי את הספר אל תוך תיקי "גם אתה לא שמעת ממנה כלום?" שמעתי את קולה של אוליביה מעליי ומיהרתי להרים את מבטי ולסרוק את הכיתה.

היא הייתה ריקה כמו שחשבתי, כי גם אוליביה לא הייתה מוכנה לקחת את הסיכון.

"לא, היא לא דיברה איתי מאז שהיא טסה" אישרתי את מחשבותיה והיא הנהנה בהבנה

"אני מודאגת" היא הודתה בפניי. הייתי מודאג גם לפני שהיא אמרה את זה ככה שהמילים שלה לא בדיוק עזרו לי להירגע

"כן, גם אני" אני אומר אליה

"טוב, אם היא תגיד לי משהו אני מיד אגיד לך!" הבטיחה לי אוליביה ויצאה בצעדים מהירים מהכיתה.

יצאתי אחריה באדישות יתרה עד שגופי התנגש במישהו.

"סליחה" מלמלתי בלי לייחס חשיבות יתרה לאדם שנתקלתי בו

"הכל טוב" היא קראה בזלזול ואני הרמתי את עיניי להביט בה. ראיתי איך קשר העין שלנו מיד הזיז בה משהו, אך היא דאגה להסתיר את זה טוב טוב תחת המבט המזלזל שהשתמשה בו כנגדי.