כאשר אספתי את לנדון בדרכי הביתה התרגשתי לגלות שהוא נראה די מרוצה מיומו הראשון, ״הכרתי את פייטון ואת מייקל. אה, וגם את שון! והם שיחקו איתי בהפסקה כדורגל!״ הוא מדבר בהתרגשות אמיתית, וחיוך בלתי רצוני עולה על פניי, אהבתי לשמוע כמה שהוא שמח.
״הו, כן? ואיך עם הלימודים דוני?״ אני שואלת בהתעניינות, כאשר הוא צועד מעט לפניי וקופץ באנרגטיות מפינה לפינה בתלולי המדרכות, ״היזהר!״ אני מפצירה בו בדאגה, כאשר הוא קופץ מן עיגולי בטונדות גבוהים שניצבו לאורך קצה המדרכה.
״אל תדאגי,״ הוא מצחקק בקולו, וסב על עקבותיו בשביל לאחוז בידי בחוזקה, ״לא יקרה לי כלום!״ הו, כמה שנאחזתי בדבריו ברגעים אלו. שלא יקרה דבר למלאך הקטן שלי, זה מספיק לי בהחלט.
**
התיישבתי בישיבה מסוכלת על מיטתי, מביטה בשלל המשימות שעליי להשלים אט אט, לא מבינה מהיכן כדאי לי להתחיל. המחברת היחידה שהבאתי ליוני הראשון התמלאה בשרבוטים מסורבלים שיצרו יחד מעין תמונה משונה ומטושטשת מצבעי הגרפיט הרכים.
אני נזכרת בחווית בקפיטריה הראשונה שלי בבית הספר החדש, והיא לא קרובה למה שייחלתי ולו במקצת. כל המבטים הופנ אליי עוד ברגע שקצה כף רגלי דרכה בתוך החדר, וכולם התלחששו בניהם, עדיין מופתעים מכך שהייתה ילדה מספיק טיפשה בכדי להתעסק עם קייט ללא חשש. אני מרגישה שנכנסתי לבית ספר של אידיוטים גמורים, שמפחדים מהצל של עצמם. כלומר, קייט אמנם מאוד טיפשה, אבל היא לא באמת מפחידה או מאיימת. היא נראית בעלת כח כספי, אבל לא דבר בנוסף לכך.
״יויו אני רעב״ לנדון קוטע את מחשבותיי, כאשר הוא פותח את דלת חדרי באיטיות מרובה. חייכתי למשמע שם החיבה שנהג לקרוא לי בו, עוד מלפני בערך ארבע שנים. אבי היה האדם שהדביק לי את הכינוח המשונה, ומאז לנדון קפץ על הרעיון, והחל לקרוא לי גם הוא בשם ׳יויו׳, עכשיו, זה מעלה בי זכרונות ישנים.
״תסתכל על אחותך דוני, היא כמו יויו: פעם אחת למעלה, מחייכת וצוחקת, ופעם אחת למטה, ומעצבנת את כולנו!״
לנדון צחק למשמע השם, ״יויו, הא?״ הוא מגלגל את השם על לשונו בהנאה, מתענג על כך שהשם הצליח לעורר בי זעם קל.
״שלא תעז לקרוא לי ככה!״ אמרתי בעצבנות, ופניתי הרחק מהם. אך עדיין הצלחתי לשמוע את אבא לוחש ללנדון באוזנו: ״עכשיו היויו למטה חבר...״ ולנדון פרץ בצחוק מתגלגל.
הדחקתי את המחשבות מראשי ופניתי לאחי הקטן, שהביט בי בעיניו העגולות מתום ותקווה, ״איפה אמא?״ שאלתי כאשר התקדמתי לעברו. ליטפתי את שיערו הבלונדיני, והסטתי שיערה סוררת אל מאחורי אוזנו. ״אני לא יודע...״ הוא אמר בשקט, והנהנתי בהבנה. ״לך לשחק משהו, אני באה להכין לך משהו טעים.״ אני מבטיחה, והוא מהנהן במרץ ורץ במהירות את הסלון.
הסתובבתי בבית לחפש אחרי זכר כלשהו לקיומה, מיטתה עוד הייתה מבולגנת והצעתי אותה ללילה הקרוב. ארון הבגדים שלה היה פתוח והמגפיים שעמדו לצד מיטתה לא היו שם. לאן היא הלכה לעזאזל? שלחתי לה הודעה ופניתי לעבר המטבח להכין מק&צ׳יז לי וללנדון, בעוד לנדון, ששם לב שנכנסתי אל המטבח, התקדם לעברי, ישב על השיש והביט בי בפרצוף המתחנן שלו, זה שלא יכולתי לסרב לו מעולם, ״אני יכול ללכת לשחק היום כדורגל עם פייטון, מייקל ושון?״ הבטתי בעיניו הכחולות והמתחננות, ״איפה?״ אני בודקת, מוודא שהכל יהיה ברור לחלוטין, כיוון שאני לא מעוניינת שיקרה דבר רע רק משום שאנו עוד לא מכירים את המקום כמו שצריך.
הוא משך בכתפיו בשיווין נפש, ״במגרש שבסוף השכונה.״ אני מהנהנת באיטיות, וחושבת על מילותיו, ״אני אבוא איתך.״ קבעתי.
״נו, אבל יויו אני ילד גדול תני לי ללכת לבד!״ אני מרימה את כתפיי מעלה בחוזר ברירה, אין שום סיכוי שהוא יסתובב לבד, ״אני אסתובב באיזור דוני, אני אלווה אותך לשם וכשאראה שאתה מסתדר אני אלך. תתקשר אליי שתרצה לחזור״ אני מבטיחה.
״אוף, ׳סדר.״ הוא אמר במלמול, שהבנתי שהיה ׳אוף, בסדר׳ והמשכתי לבחוש בסיר.
**
היער שנהגתי להסתובב בו היה במרחק של דקה הליכה מהמגרש שלנדון הלך אליו, ולכן תפסתי בידי את הספר ״אסון יפיפייה״ ותכננתי להמשיך לקרוא בזמן שלנדון משחק.
אחרי שסיימנו לאכול התקלחתי במהירות, לבשתי ג׳ינס כהה וסריג של אוניברסיטת ׳פרינסטון׳ שנראה גדול עליי בכמה מידות והיה שייך לאבי. נעלתי מגפיי ugg שמנמנות בצבע שמנת,
ואת שיערי הותרתי פזור על כתפיי.
כשהגחתי מן המסדרון לנדון כבר חיכה בקוצר רוח לצד הדלת, וחייך חיוך רח ברגע שראה אותי, ״הולכים הולכים!״ אמרתי בקול, ויצאנו אל האוויר הקריר.
הצלחתי לראות מרחוק את המגרש, ולנדון קיפץ בצעדים קלילים לקראתו.
המתנתי עומדת במקומי, שראיתי אותו מתקרב לחבורת ילדים, וצפיתי בו מעט, ״ליילה?״ שמעתי קול קורא לעברי, והופתעתי שהסתובבתי לגלות את קמרון ההוא.
״היי״ אני מברכת אותו לשלום בחיוך קל, והוא מחייך אליי בחזרה. לראשונה הוא לא נראה אדיש לחלוטין כמו בבית הספר. הוא לבש טי-שירט שחורה שהצליחו לראות מתוכה את שריריו ומכנסי טרנינג. מצחו הגיר מעט טיפות זיעה, ופניו הביעו שחרור מוחלט.
״תראי, תביאי לי את מספר הטלפון שלך שנקבע להפגש בשביל שאלמד אותך את החומר לבחינה בסוציולוגיה.״ הוא מציע בנחמדות, ואני מאשרת באסירות תודה. הוא מחווה לי באצבעו המורה שאמתען מספר רגעים, ומתקדם בריצה קלה אל ערימת תיקים שישבה בקצה המגרש. הוא מפשפש באחד התיקים, וחוזר לאחר מעט זמן עם הפלאפון בידו. תפסתי בפלאפון שהושיט לכיווני, רושמת את מספרי במהירות.
השבתי לו את הפלאפון והוא חייך אליי בעדינות. ״אתה משחק?״ אני שואלת בהתעניינות, והוא מהנהן במרץ, ״אני בקטע של כדורסל, כזה.״ הוא צוחק, צחוק נעים לאוזן, תוך שהצביע באגודלו אל חבורת נערים שעמדה בקצהו האחר של המגרש, שאיתם שיחק כדורסל, ככל הנראה.
״יויו, אני מסתדר!״ לנדון צעק אליי בעודו רץ במגרש, כאשר שם לב שלא עזבתי עדיין את האזור.
״יויו?״ הוא צחקק, ואני חייכתי בניסיון להסביר. עוד לפני שהספקתי לדבר, נער נוסף התקרב אלינו. הוא נראה מעט גדול מאיתנו, שיערו שחור כנוצות עורב, וכעת הסתדר בבלגן טוטאלי על ראשו, ועיניו אפורות כשמיים ביום סגריר, כאילו חושפות את כל כולך רק ממבט עמוק לתוכן. הוא לבש טי-שירט לבנה, שחשפה עור שזוף ושרירי, וג׳ינס משופשף. מבטו הביט בי בחוזקה, ואני רק הבטתי בו במבוכה, ושיחקתי בשולי הספר שהחזקתי בידי.
״אני תומאס, אח של שון.״ הוא מציג את עצמו, ומחווה לאחד מן הילדים ששיחקו כעת עם אחי בהנאה.
״אז תתקשרי אליי בשביל שניפגש, רק תגידי אם אצלי או אצלך, אני אתקשר שתשמרי את המספר שלי.״ קולו של קמרון העיר אותי מהבהייה הממושכת באחיו הגדול של שון. העברתי מבט חטוף לעברו שהנהנתי באישור. מבלי לשים לב נקלעתי לקרב מבטים מבלבל בין הבחור האדיש ממגמת הפסיכולוגיה, לבין האח הגדול שהכרתי רק ברגעים אלו.
״בטח, אני אתקשר.״ אני מגלגלת בגרוני במבוכה קלה, מעירה את שניהם לחזור למציאות, כאשר קמרון מביט בי ברכות, לפני שעוזב חזרה אל המגרש.
״את אחות של לנדון בטח? אני אחזיר אותו היום לבית, אין לך מה לדאוג.״ תומאס מציע לפתע בנדיבות, אך אני מניפה את ידי לשלילה, ״זה בסדר, אני גם ככה קרובה לכאן, אז אני אאסוף אותו בעצמי.״ אני מבטלת את הצעתו בנימוס, אך עדיין מעניקה מבט מודה לעברו.
״בסדר, אני אהיה כאן אם תתחרטי.״ הוא מציע פעם נוספת, בתוספת קריצה קלה לעברי, ואני נרתעתי לאחור.
הפנתי את גופי אל מחוץ למגרש הספורט, וצעדתי בצעדים בטוחים, אך מהירים, אל מקום מבטחים, כאשר ספרי הדוק לחזי בחוזקה.
_____
מקווה שאהבתם! תצביעו תגיבו תקראו והכי חשוב תהנו(:
YOU ARE READING
להתחיל מחדש
Teen Fiction***אני אתנצל מראש על הכתיבה, היא ברמה די נמוכה*** "האם תוכל לומר לי בבקשה איזו דרך עליי לבחור מכאן?" "זה תלוי רבות במקום אליו את רוצה להגיע," אמר החתול. "לא אכפת לי כל כך" אמרה אליס "אז...
