להתחיל מחדש

פרק 23- השטן שלך

ענן בודד כיסה את השמיים האפלוליים. העלים היבשים כבר הפכו מזמן לחלקה גרוסה ומרוסקת בשל הליכות הרגליים הרבות והתיישבתי שראשי שעון על העץ האהוב עליי.

אלה היו רגעי השקט הראשונים שקיבלתי בתקופה האחרונה. הכל סבב סביב תחרות הריקודים, עבודה, עבודה נוספת ולימודים. שאפתי לאפי באיטיות את ריח גריסת העלים ששירבטתי באיטיות על המחברת הפתוחה.

הפעם הראשונה שפקחתי עיניים והבטתי מעלה הייתה רק כי חשתי באדם מכחכח בגרונו.
הבטתי בו לכמה רגעים, תוהה איך אני אמורה להתנהג. לא רציתי לפתוח בשיחה איתו למרות שנזקקתי לקולו

״היי״ הוא אמר לבסוף ושבר את השתיקה הקרירה
״מה את-ה עו-עושה פה?״ גמגמתי בניגוד לרצוני ששיחקתי עם העיפרון בידי בלחץ.

״אני הייתי הולך לפה מידי פעם שהייתי קטן יותר״ הסביר ״זה קרוב אלינו״ הוא ציין את המובן מאליו. ברור לי שזה קרוב אליו אם גר בבית השכן לי לפני כמה שנים.

״לא,״ לחשתי וסגרתי את המחברת באיטיות מרבית ״מה אתה עושה פה עכשיו, תומאס?״
״זה עדיין המקום שלי״ הוא גיחך קלות ״לא ידעתי שתהיי כאן״

הנהנתי בשקט והתרוממתי שידי אחוזה בגזע העץ העבה ״אם כך,״ סיננתי ״,אני אלך להתארגן לעבודה״

״כל כך מאוחר ב7/11?״ הוא צחקק
״כן, זה הקטע של המקום. שאנחנו עובדים עד מאוחר״ הסברתי אך עדיין העפתי מבט חטוף לשעוני שהציג את השעה שבע בערב.

״ובכל מקרה, היום אני עובדת אצל השטן״ אמרתי בגיחוך קל והתחלתי לצעוד חזרה בשביל, אך ידו עצרה אותי לפני שהספקתי להמשיך.

״אני יודע שזה לא נכון, ליילה..״ הוא מלמל והביט בי למרות שנראה שעיניו מחפשות אחרי כל מקום שהוא לא עיניי

״איך אתה יודע?״ שאלתי, למרות שלא רציתי להכנס איתו לזה
״כי אני פשוט יודע, קייט אמרה לי שהיום היא שומרת על מולי״ הוא אמר את המילים הכואבות, אך עם זאת, אלו שכל כך רציתי לשמוע.

״אז לך תדע,״ התחלתי לומר בשיניים חשוקות שניערתי את אחיזתו והמשכתי ללכת בשביל ״אולי השטן שלך בוגד בך״

״אל,״ הוא החל לומר ונשף אוויר באיטיות ״אל תקראי לה שטן״ ביקש בתחנונים.
״אתה מבקש ממני לשקר?״ גיחכתי
״פשוט... תעשי את זה בשבילי, טוב?״ עיניו התכווצו בתחינה ועיניי נפערו.

״למה לי?״ צחקתי בקול והרגשתי בצעדים מתקרבים אליי, עד שאחז בזרועותיי וקיבע אותי במקום.

הבטתי במגפיו השחורות, אלה שנהג לנעול לעיתים תכופות. שבירי עלים זעירים כיסו את תחתי הנעל ושכבת אבק דקה אפפה אותן.

לא הייתי מסוגלת להביט בעיניו, זה היה כואב מידי. קשה מידי. ידעתי שאתפרק מיד.
פשוט חיכיתי בשקט לרגע שיעזוב אותי. הייתי עייפה מידי להתווכח

״ת-תביטי בי״ ביקש. מעולם לא ראיתי את תומאס מתחנן כל כך, שבור.
הרמתי את עיניי באיטיות. עיניו השבורות היו כזגוגית בשל שכבת הדמעות הקטנה שכיסתה אותן.

הוא לא עזב את זרועותיי ואף חיזק מעט את אחיזתו שקירב אט אט את מצחו לשלי. חשתי במצחו החמים ובתלתל סורר אחד. הוא עצם את עיניו בשקט ונשם באיטיות.

״אני מצטער שקשה לך״ הוא קרא שעיניו עדיין עצומות והבל פיו החמים נושף בפניי. עצמתי את עיני לרגע ודמעה קטנה התגלגלה במורד לחיי.

ואז עיניו נפקחו, כאילו הרגיש שקשה לי. ידו האחת עזבה את זרועי וחשתי באוויר הקריר. הוא ניגב את דמעתי באגודלו ״גם לי קשה״ הוא הודה וחייך חיוך צדדי.

״אז פשוט תיפרד ממנה״ פלטתי ומיד נשפתי אוויר בכעס והוא צחקק.
״למה?״ הוא שאל והבטתי בעיניו שהיו כנות לחלוטין ״מה למה?״ שאלתי בשקט

״זה ישנה משהו?״ הוא שאל בשקט.
הוא צדק, זה ישנה משהו?
״צודק״ מלמלתי ונעתי מעט שיבין שאני מעוניינת להשתחרר מאחיזתו ״זה לא ישנה כלום״

עיניו נעצמו בחוזקה, כאילו קיווה שאומר לו שאם ייפרד ממנה הדברים ישתנו. אבל לי לעומתה קשה מאוד להסתיר את עניין המורה-תלמידה, זה פשוט יותר מידי.

״אני יודע...״ הוא השיב לבסוף ״זה לא ישנה פשוט שום דבר״ המשיך ורק אז שמתי שהתקרב יותר משהיה קרוב גם ככה.

השפתיים שלנו היו במרחק של סנטימטר בודד. כבר הרגשתי את הרכות בנשיקה שלנו ואיך שהעיניים שלי תמיד נעצמות בעונג שאני מבקשת שהרגע לא ייפסק.

ראיתי את החיוך הצדדי שהתנוסס על פנינו פעמים רבות שמבטינו הצטלבו.
ואז הרגשתי קור.
גופן התרחק ממני במהירות והוא עזב את זרועותיי. תומאס נשף קלות והעביר יד בבלוריתו

ואז הוא הסתובב והלך כלא היה, ואני נשארתי שם שהתמונות הרבות ממשיכות לרצד במוחי.

-----

עכשיו אני ברכבת חזרה משדה התעופה, אני מותשת ברמות ובבאסה כזו שאני תמיד חוטפת שאנחנו חוזרים לארץ ונפרדים מכל האנשים שפגשתי.
זו הייתה המתנה יחסית ארוכה אבל בזמן הזה חשבתי קצת ואני שמחה שבסוף יצא לי משהו שאני שלמה איתו(:
מקווה שאהבתם!!
נ.ב- לא זוכרת אם דיברתי על זה כבר בסיפור הזה אבל התחלתי סיפור חדש בשם ״להתאהב בכאב״, הוא לדעתי הסיפור הכי טוב שלי עד עכשיו והשקעתי עליו המון אז אני הרבה יותר מאשמח אם תציצו ותביעו דעה!