להתחיל מחדש

פרק 4- מחר

התיישבתי על האדמה הקרירה ונשענתי על גזע עץ רחב. נמנעתי מלהעניק לתרחישים האחרונים תשומת לב רבה מצידי, והחלטתי שהקריאה תסיח את דעתי באופן מצוין. אני נעזרת בסימניה כשאני פותחת את הספר, ומתחילה לקרוא בעניין.
אני לא יכולה כמה זמן בדיוק עובר עד שהפלאפון רוטט בכיסי, אך אני מוציאה אותו באדישות ומביטה בצג. אמא. מיהרתי לענות, לפני שתנתק, "איפה את, אמא?" אני שואלת בדאגה.
היא המהמה באוזני, והשיבה באיטיות: "איפה אתם, מותק? אני חזרתי מקניות ממש עכשיו." אני מסתירה את ההפתעה ששטפה אותי, ובמקום זאת השענתי את ראשי על העץ שמאחוריי, מהנהנת בהקלה, על אף שלא יכלה לראות זאת, "לנדון משחק כדורגל במגרש שבסוף השכונה, אני מסתובבת באזור עד שהוא יהיה מעוניין לחזור." היא המהמה שוב, ויכולתי להרגיש בראשה מהנהן באיטיות, ״תהנו יקירה.״ הודתי לה בכנות, והשיחה נותקה. לא אהבתי את העובדה שאמי הייתה לבדה. הלבד לא עשה לה טוב, אפילו יותר מהחברה. היא חיה כעת במצב רגשי מאוד רעוע, וידעתי שאחת הסיבות לכך שהתקשרה, היה בעצם הרצון ליידע אותנו בעובדה שהיא לבד בבית, ואנחנו לא שם.
התרוממתי באיטיות והעפתי עלים מתפוררים ממכנסיי, סגרתי את הספר והתקדמתי בחזרה לכיוון המגרש, אהיה קרובה יותר וברגע שלנדון ירצה לחזור נזוז משם. לא רציתי לעצור את הכיף של אחי הקטן, אבל ידעתי ששהייתי באזור תגרום לו להבין שעליו לסיים בקרוב.

קמרון כבר לא היה במגרש, אבל תומאס עדיין נשאר, ושיחק עם חבורת הנערים שהייתה בקצה המגרש, מחכה לאחיו הקטן בדיוק כמוני.
התיישבתי על ספסל כתום דהוי שבקצה המגרש, וניסיתי לתפוס את מבטו של לנדון, שחייך אליי ברגע שהבחין בי. חיוכו התקרב לעברי וברגע הוא חייך והתנשף מולי, הפוני הבלונדיני שלו נדבק למצחו שטוף הזיעה ועיניו הכחולות זהרו, "יויו, את לא חייבת להשאר אני מסתדר." אני מחייכת ללא שליטה, רק הבהייה באחי הקטן עשתה לי טוב, וכעת הוא מבין לבדו את נסיונותיה של אחותו הגדולה לזרז את עזיבתו, בכך שהחליטה על דעת עתמו לשוב למגרש ולשבת על הספסל הקר.
נדתי בראשי לשלילה, "דוני זה בסדר, פשוט תגיד לי שתרצה לעזוב, לך לבלות."
הוא שפשף את עורפו באנחה, והסתובב להביט במגרש "תומאס! תגיד לאחותי שזה בסדר ואתה תחזיר אותי!" למה הוא מבקש את עזרתו לכל הרוחות? אמרתי שאחזיר אותו, ונראה שתומאס לא הבחין בי עד כה, זה היה נהדר אם העניין היה נשאר כך. העיניים שלו הביטו בי במבט כזה שגרם לי להתכווץ מעט בקרבי, וחיוכו הכובש העלה סומק על לחיי על אף שהשתדלתי להמנע מכך.
תומאס הסתובב ברגע, וחייך לעברי. הוא התקדם אלינו בצעדים בטוחים, והניח את ידו על כתפו של לנדון, "אני מבטיח שאני אחזיר אותו בריא ושלם." גלגלתי את עיניי לעברו, והתרוממתי מהמושב, שאוכל לפחות להביט בו בגובה העיניים, בערך.
"אני לא צריכה את זה, אני כאן." אני מתנגדת, ולנדון נאנח, "יויו, לכי לארח חברה לאמא." הוא עלה עליי, הממזר הקטן.
תומאס הרים גבה מופתעת לעברי, והזכיר את תגובתו של קמרון ששמע את לנדון קורא לי בשם הזה. לנדון ידע בדיוק מה להגיד בשביל לשכנע אותי, אמא לבד והיא כבר התקשרה, מישהו מאיתנו צריך להיות שם. קשה לי שהוא עוזר לי לטפל באמא שבעצם הכל צריך להיות הפוך, איך קורים מצבים כאלו?

"המם..." חשבתי והבטתי בתומאס, מנסה לבדוק האם הוא אחראי מספיק. עיניו האפורות נצצו בקרני השמש האחרונות, וזיעה קלה כיסתה את מצחו. חולצתו הלבנה התרחבה, ושריריו התנפחו עוד קצת בכל נשימה עמוקה שנשם. הוא היה נראה ממש טוב. היי! זה לא מה שחשוב כרגע!
״אני אחזיר אותו.״ הוא קבע, ותפס בלנדון, שהחזיר אותו חזרה אל המגרש. לנדון רק סיבב את פניו לעברי וחייך, מרוצה מכך שהוא הצליח, "נתראה בבית!" התחמן הקטן.

השארתי את לנדון בידיים של תומאס, שהיה עוד זר מוחלט בשבילי, וחזרתי בשביל המוביל לביתי.
הדלת החומה הייתה פתוחה למחצה, ושנכנסתי כמעט פקפקתי בכך שאמי אכן הייתה שם, משום שהיה שקט ביותר. הלכתי למטבח בשביל למזוג לעצמי כוס מים, ושפתחתי את המקרר הופתעתי לגלות שהוא לא נראה אחרת מהרגע שפתחתי אותו בצהריים בשביל להכין ארוחה לי וללנדון, איזה קניות ואיזה נעליים!
הלכתי בצעדים קלושים לחדרה ולא הופתעתי לראות אותה שוכבת במיטתה, צופה בתוכנית ריאלטי משעממת בטלוויזיה. מבטה ננעץ לרגע בסריג שלבשתי, ולבסוף היא שחררה אנחת רווחה, "טוב שחזרת." היא אמרה, וידעתי שהיא מתכוונת לכך במלוא הכנות. הנהנתי אליה, "מה קנית אמא?" אני מאתגרת אותה בשאלתי, מבהירה לה שאני מבינה ששום דבר חדש לא נקנה.
"האמת," היא אמרה באי נוחות, והתרוממה לישיבה, התיישבתי לידה, "הייתי במעגל תמיכה.." היא הודתה, ואני הופתעתי בהחלט מהכנות שלה. אני מרוצה, מכיוון שמשהו אכן משתנה. אמי מנסה להתגבר. המהמתי בשקט, והנחתי את ידי על כתפה, "אין בעיה אמא, אני אעשה קניות מחר אחרי בית הספר. אם את רוצה מזג האוויר בחוץ נהדר, אפשר להסתובב בשכונה." מזג האוויר בהחלט היה נעים, לאור העובדה שהתקופה כעת קרה. ניסיתי כמה שיותר לשכנע אותה לזוז ולקום, היא חייבת להתעורר. החיים ממשיכים, וחייב להמשיך איתם. אבל היא רק נדה בראשה באיטיות, כפי שחשבתי, "אני אראה איזה סדרה ואלך לישון, אולי מחר."
אולי מחר. לא הפסקתי לשמוע את צמד המילים הזה מהרגע שאבא נפטר: 'אולי מחר נצא לטיול', 'אולי מחר נקנה בגד חדש', 'אולי מחר נמצא עבודה'... כל כך הרבה דברים לדחות למחר, שהיום עוד ארוך, מחכה שנמלא אותו בתוכניות.
לאבא לא היה מחר! זעקתי בתוכי שוב ושוב ששמעתי את צמד המילים הזה. המעט שנוכל לעשות הוא לחיות את המחר בשבילו, לפחות לפעם אחת.

------

היי שבוע טוב לכולם!! מקווה שתהנו, תקראו, תצביעו, תגיבו.. מחכה לכם(;