צעדתי במהירות במורד הכביש שחיפשתי אחרי מונית שתוכל להחזיר אותי הביתה. אחזתי את העקבים בידיי, שכן הן רק הכאיבו בריצתי הרחק מביתו של תומאס. האספלט הלח קירר את רגליי וניסיתי ככל שביכולתי להתעלם מהעובדה שלבשתי בסך הכל שמלה מזערית בקור של סוף ינואר.
ידעתי שעשיתי טעות שברחתי. אבל זו הייתה טעות שהייתה צריכה להיעשות, הגיע הזמן שנתעורר. אפילו אם זה היה קשה כל כך, הגיע הזמן שמישהו מאיתנו יפקח את העיניים לאחר, ולצערי אני זו שניפצתי את בועת האשליות שחיינו בה. הרי זה לא אפשרי, אני לא אוכל להיות זו שתהרוס לתומאס את החיים.
המונית הצהובה הגיחה לה סוף סוף מאחת הפינות ואותתי לה בפאניקה מוגזמת.
"לא קר לך?" נהג המונית שאל בדאגה ואני רק הנהנתי אליו שמסרתי את הכתובת של ביתי והתחלנו בנסיעה.
הבטתי לאחור לבית המושכר של תומאס, שלאט לאט התרחק מטווח ראייתי, עד שפנינו באחת הפניות ולא יכולתי לראות יותר כלום.
היה בי צד שהתפלל שתומאס יצא לחפש אותי, להגיד לי שהכל בסדר.
אבל זה היה כל כך אנוכי מצידי שהרבצתי לידי בכל פעם שהמחשבה הזו פרחה לראשי. אני זו שברחתי, אני זו שהרסתי הכל. אין לי שום זכות שהוא יחפש אחריי.
הודתי לנהג שעצרנו בשביל הגישה סמוך לביתי והושטתי לו כסף שהכנסתי לתיק הקלאץ' שבידי.
רציתי רק להיכנס מתחת למקלחת החמה ולשטוף את כל היום הזה ממני. עיניי התמלאו בדמעות על הרצון הארור שלי, לא באמת רציתי לשטוף את מגע ידו של תומאס. לא רציתי לשכוח את השפתיים החמימות שלו שנחו תמיד בעדינות יתרה על שפתיי.
אבל זה היה הדבר הטוב ביותר לעשות.
וזה מה שעשיתי.
מיד אחר כך התכרבלתי בתוך שמיכת הפוך וכיסיתי את כולי.
הופתעתי שאף אחד לא טרח לבדוק לשלומי, אמא אפילו לא הייתה מודאגת שביליתי לילה שלם מחוץ לבית? ואז נזכרתי, לא באמת אכפת לה.
שנייה לפני שכבר עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה עמוסת מחשבות הפלאפון שלצידי הודיע על הודעה חדשה
היי, זאת זואי. את זוכרת אותי?
רציתי לבדוק מה שלומך, תומאס טיפל בך כמו שצריך?
באותו הרגע הרגשתי צביטה לא רצויה בלב. כאב לי שהיא הזכירה את תומאס. ועוד יותר התכווצתי שגיליתי שכן יש מישהו שאכפת לו. מישהו שהכרתי שהייתי שפוכה על הרצפה, ועדיין אכפת לו.
עניתי להודעה בחיוך מוגזם
תומאס טיפל בי, אני זו שקלקלתי הכל.
תודה שהתעניינת, זה לא מובן מאליו בשבילי.
הרגשתי מעט טוב יותר אחרי השיחה עם זואי, אבל מיהרתי שוב לשקוע בתוך הפוך יחד עם כל הדברים הרעים שקרו בזמן האחרון. לא ראיתי נקודת אור, מלבד לזואי, שהעלתה לי חיוך לשנייה. הכל היה מחורבן. לא חשבתי שזה יהפוך למחורבן יותר מהרגע שגיליתי שתומאס מלמד בבית הספר שלי, אבל טעיתי. זה היה פשוט מזעזע.
YOU ARE READING
להתחיל מחדש
Teen Fiction***אני אתנצל מראש על הכתיבה, היא ברמה די נמוכה*** "האם תוכל לומר לי בבקשה איזו דרך עליי לבחור מכאן?" "זה תלוי רבות במקום אליו את רוצה להגיע," אמר החתול. "לא אכפת לי כל כך" אמרה אליס "אז...
