הדלת נפתחת באיטיות והוא עומד שם לבוש במכנס טרנינג בלבד. עיניו עוטות את משקפי הראייה שראיתי עליו באותו היום במסדרון והוא נראה סמכותי ומבולבל.
"ליילה, מה את עושה פה?" הוא שאל וגירד בעורפו. אני משערת שאני נראית מזעזע אחרי שיעור הריקוד, עיניי אדומות ופניי מנופחות לאחר שבכיתי.
"א-אני," אני מגמגמת כשאני חשה בקולי השבור. אני לא ממשיכה במה שרציתי לומר, כי למען האמת אני לא ממש יודעת מה רציתי לומר. אני מתגעגעת אלייך?
הוא מהנהן בראשו קלות ומושך אותי אל תוך הבית. ידיו העבות עוטפות אותי בחיבוק ואני מצטנפת בחזהו. ידו מלטפת את שיערי באיטיות ושפתיו מנשקות קלות את מצחי. אני רק מאגרפת את ידיי בשולי חולצתו כאילו חיי תלויים בכך, תלויים במגעו.
ואנחנו עומדים ככה- דוממים- מספר דקות. אני לא ממש חושבת כמה זמן, הרי זה לא ממש משנה כל עוד אני תחת מגעו.
"אל תלכי ממני עוד פעם" קולו השקט מפר את השתיקה ואני מהנהנת בראשי, לא מודעת למעשיי "אל תיתן לי ללכת" אני מתחננת והוא רק מהדק את אחיזתו בי.
ואז אנחנו מתנתקים והוא מצביע אל עבר הכורסא שבסלונו הקטן ואני מתיישבת בחוסר רצון. כורסת הבד הבודדה שלו יכולה להכיל עד שלושה אנשים. היא בצבע בז דהוי אך נוחה ביותר. אני מביטה בערימת הדפים שעל שולחנו ורואה שהוא בדיוק באמצע של בדיקת מבחנים.
הו, האירוניה.
"תה? קפה?" הוא שואל ואני מרימה את עיניי וצופה בו עומד במטבח הקט
"מים, תודה" אני משיבה בשקט והוא מהנהן פעם אחת לפני שחוזר לעיסוקיו.
הוא חוזר עם שתי כוסות מים ומניח אותם על השולחן, ואז הוא יושב לצידי.
ועוד הפעם שתיקה. אבל לא שתיקה נעימה כמו שהייתה לפני כמה רגעים, שתיקה כזו מותחת, כאילו כל אחד מאיתנו רוצה לומר משהו, אך לא מסוגל לפצות את פיו.
"אני מצטערת שבאתי ככה בלי התרעה מוקדמת" הפעם תורי לשבור את השתיקה והוא חייך קלות "אל תצטערי על זה, אני שמח שהגעת"
הרגשתי כאילו אבן נמוגה מלבי, הוא שמח שהגעתי.
ואז כנראה שהתעוורתי מתחושת ההקלה שרכנתי לעברו ונישקתי אותו קלות, אך מיד התרחקתי והעברתי יד בשיערי במבוכה "מ-מצטערת" מלמלתי.
תומאס סיבב את גופו לכיווני והתקרב מעט שעטף את פניי בידו וליטף את לחיי באגודלו. הוא קירב את פניו מעט והעניק לי נשיקה קלה על שפתיי, והתרחק בחיוך "בבקשה, תפסיקי להצטער" ביקש
"מצט-" התחלתי לומר ושפתיו קטעו את מילותיי. חום גופי עלה במהירות שיא שחשתי בנוכחותו. תחילה הרגשתי ברכות של שפתיו שהתנשקנו בעדינות ונישקתי אותו בחזרה בהיסוס. ואז ידי התחפרה בשיערו ומשכה אותו קרוב יותר משהיה לפני כן. הרגשתי איך חיוך לא רצוני עולה על פניי ונשיקתנו הפכה פראית, נואשת, כזו ששנינו חיכינו לה זמן רב מדי.
YOU ARE READING
להתחיל מחדש
Teen Fiction***אני אתנצל מראש על הכתיבה, היא ברמה די נמוכה*** "האם תוכל לומר לי בבקשה איזו דרך עליי לבחור מכאן?" "זה תלוי רבות במקום אליו את רוצה להגיע," אמר החתול. "לא אכפת לי כל כך" אמרה אליס "אז...
