להתחיל מחדש

פרק 8- זיכרון

אני פשוט אתעלם מההערה שלו לקמרון, כן. בדיוק ככה. אתעלם.
למה לעזאזל הוא אמר לו את זה? הרהרתי. אתעלם!! קול צעק בתוכי. אה כן, אתעלם.
תומאס ניגש ללנדון ושון שישבו יחד על הספה ונתן כיף רועש ללנדון שפשוט אהב אותו ברמות על.
״אנחנו נשאר קצת״ תומאס התריע ותפס את הג׳וייסטיק שהונח על השולחן בידו. הוא נשאר ואני עם קמרון בחדר? וואו, זה יהיה מוזר. ״אני פשוט לא רוצה שלנדון ישאר לבד בזמן שאת ומה שמו-״ ״אני קמרון״ ״אז בזמן שאת ומה שמו..״ הוא המשיך בקול איטי מעט שהבהיר כמה שהקשתה עליו העובדה שקמרון נדחף לדבריו ״עושים מה שאתם עושים..״ הוא סיים בעוקצנות.
אנחנו לומדים, למען ה׳! ״כן זה יהיה נחמד מצידך..״ קמרון השיב לו באותו הטון שפנה לאחוז בידי ולהוביל אותי חזרה אל החדר.
אני תקועה בבית עם שני אידיוטים.
כן כן, אידיוטים אני אומרת.
״משחקי האגו שלכם יוצאים מכלל שליטה״ אמרתי בחשיקת שיניים, חיוך מוגזם ועיניים בולטות.
קמרון נאנח והחליט לשתוק.
״תרצה לאכול משהו?״ החלטתי לשבור את השתיקה
״אני אוותר..״ הוא השיב בחיוך וחזר לנעול את נעליו שנחו לצד מיטתי ״האמת שאני צריך ללכת..״
הנהנתי בשקט ״כן ברור.. אז שניפגש?״ ידו עברה בשיערו שוב ושיפשפה את עורפו ״בטח״ הוא אמר שהתקרב אליי ונתן לי נשיקה קטנה בלחי.
ליוויתי אותו אל הדלת והוא יצא בטריקה כמעט בלתי נשמעת ״וואו! סוף סוף נפטרנו מהאידיוט הזה! אני אומר, ברוך שפטרנו..״ תומאס אמר בציניות מוגזמת. האמת, שהייתה בה טעימה קלה מן האמת. או שסתם דמיינתי? כן.. כנראה דמיינתי.
״אידיוט אחד הלך, אידיוט אחד נשאר..״ מלמלתי בעוקצנות ופניתי אל המטבח למזוג לעצמי כוס מים שעוד המשכתי לשמוע מרחוק את צחוקם של שון ולנדון מתגלגל בקול.
״אני לא אידיוט..״ הוא אמר בגיחוך שנכנס אל המטבח למזוג גם לו כוס מים. ״אם אתה אומר..״ מלמלתי בשקט והוא רק צחקק בשקט ויצא חזרה אל הסלון.
*
״יויו מתוקה תעשי מקום לאחיך הקטן״ הוא אמר ברוך שהושיב אותה על ברכיו בתוך תא הצילום בקניון השכונתי.
״פ׳סדר..״ היא מלמלה בשקט ולנדון בן הארבע נדחק לצידה והתיישב על ברכו האחרת של אבא שלהם.
הבזקי המצלמה רצו במהירות והם שינו את פרצופם בכל פעם לאחד מצחיק יותר מהשני ולבסוף יצאו בצחוק מהתא, אוחזים בתמונות שצילמו זה עתה.
אביהם גזר את התמונה הטובה ביותר, בה נראה ששלושתם צוחקים ומבלים ותחב אותה בתוך ארנקו ״זה בשביל שתלכו איתי לכל מקום״ הוא אמר בחיוך וצחוקה הקטן הדהד בו שהמשיכו לצעוד יחד חזרה לביתם.
*
התעוררתי וזיעה קרה כיסתה את מצחי. ידיי החלקלקות מזיעה כיסו את פניי ויבבתי בשקט אל הכרית, מתקשה עם הזיכרון הישן שהגיע אל חלומותיי לעיתים תכופות.
השעון לצד מיטתי האיר ברכות ועל צגו נראתה השעה 4:37. התרוממתי על קצות אצבעותיי שהבנתי שהלילה גמור וצעדתי אל המקלחת במטרה לשטוף את פניי המיוזעות.
אני צריכה אוויר צח, זה בדיוק מה שאני צריכה. התלבשתי במהירות בג׳ינס משופשף והתכסיתי במעילי הצבאי והנפוח שיצאתי אל האוויר הקריר.
ריח של גשם שטף את אפי והכבישים הרטובים רמזו שהגשם ירד כאן לא ממזמן, אך למזלי הוא פסק.
אני לא אלך ליער בשעה שבה קרניי השמש הראשונות עוד לא הפציעו, אז פשוט החלטתי להסתובב קצת ברחוב עד שיימאס לי ובתקווה העייפות תיפול עליי שנית.
היום יום חמישי, מה שהעניק לשמי הלילה מעט צעדיי שתויים שהתהלכו ברחובות בניסיון לחזור לבתיהם אחרי בילוי לילי ממושך.
״לילי!״ שמעתי קול גברי צועק אליי ורגע לאחר מכן הוא עמד לצידי וחיוך מרוח על פניו ״שתית?״ שאלתי
״ברור שלא!! שתית היא שואלת.. תראי אני הכי יציב שיש!״ תומאס אמר בצחקוק שניסה להתייצב אך נכשל.
״מה אתה עושה כאן בכל מקרה?״ שאלתי שאלה נוספת. הרי תומאס בעצמו סיפר לי אז באותו יום בסופר שהוא גר קרוב לשם, ואנחנו מעט רחוקים ממרכז העיר.
תומאס פתח בצחוק מתגלגל ואחז בבטנו ״שכחתי מזה בכלל.. כן אני פשוט..״ הוא התחיל לדבר באיטיות וקולו שלרוב היה סמכותי ומרוסן היה עכשיו לילדותי ופרוע ״אני שקרן גדול!!״ הוא אמר והמשיך לצחוק והתקרב אליי.
ידיו העבות משכו אותי לחיבוק ממושך ואני נותרתי מעט בשוק ״אל תיפגשי שוב עם האידיוט הזה, הוא מעלה לי את העצבים״ הוא מלמל את תוך אוזני ואני נותרתי מבולבלת.
לאחר שהתנתקנו, תומאס פשוט חייך ברכות והמשיך לצעוד בצעדים כושלים בהמשך הרחוב.
-----
לא הפרק הכי ארוך בעולם אבל רציתי לעלות אותו(: רציתי רק להגיד שהתחלתי סיפור נוסף בשם ״שתיקה״ ואני ממש מרוצה מהכתיבה שלי שם ככה שאשמח אם תציצו^^
בנימה זו.. תקראו, תצביעו, תגיבו והכיל חשוב תהנו!! שבוע טוב לכולם^^