להתחיל מחדש

פרק 12- חג מולד שמח

״אז את רוצה לומר לנו שאחרי שחזרת מהבייביסיטר עם האחות של השטן, ישנת יחד עם תומאס?״ נדיה שאלה פעורת עיניים ואני הנהנתי באיטיות שישבנו במעגל על השטיח בחדרי ובלסנו צ׳יפס ללא הכרה.
טיפות הגשם נקשו על החלון ללא הרף ושכבת אדים קרה כיסתה אותו באופן קבוע מהרגע שחודש דצמבר התחיל. בעוד שבוע מתרחש חג המולד ואפשר לומר שאמא סוף סוף כמעט מתפקדת, מרוב ההתרגשות לקראת קניית מתנות החג. אני לעומת זאת, חושבת שהחג דווקא דכדך אותי מעט מכיוון שזהו החג הראשון שאחגוג ללא אבי, זה שבכל שנה הביא לי שובר קניה על סך חמישים דולר בחנות וולמארט, ובכל פעם מחדש צחקק בקול והוציא מתנה נוספת, האמיתית.
׳חשבת שזה כל מה שאקנה לך׳ הוא היה אומר בכל שנה מחדש, ובכל שנה ידעתי ששובר הקנייה היה רק הקדמה למתנה האמיתית.
״זה הכל? פשוט הנהון אדיש?״ אוליביה שאלה בקול ואני צחקקתי ״אני מתנצלת! שכחתי לספר לכן את החלק בו נכנסתי הביתה סחוטה מגשם והוא בא מהמקלחת, עטוף במגבת. ובמחווה של רגע הוא עטף אותי בעזרת מעיל שעמד בכניסת הבית, ואז התנשקנו בלהט. ורק לאחר מכן ישנו באותה מיטה״ אמרתי בקול דרמטי לחלוטין ואנה נחרה בבוז ״זה היה יכול להיות נחמד אם זה היה אמיתי״
אוליביה ונדיה הנהנו בהסכמה ואני נאנחת בתבוסה ״אז קבלו חידוש! שום דבר, אבל שום דבר מזה לא קרה!!!״ אמרתי בקול ודלת חדרי נפתחה ברגע. קפצתי בבהלה ולאחר גיחוך קל נשמע קולו ״מה לא קרה?״
לעזאזל לעזאזל ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי שתפסתי צ׳יפס נוסף מהקערה שנחה על הרצפה בחדרי והוא המהם בשקט ״באתי עם שון, אנחנו לוקחים את לנדון איתנו אם לא אכפת לך״
נעמדתי ברגע והבטתי בו בהפתעה ״האמת..״ אמרתי בגיחוך ״שקצת אכפת לי!״
תומאס כיווץ את גבותיו ״אוי.. חבל״ הוא אמר והלך אל מחוץ לחדר, שאני רודפת אחריו בצעדים כושלים.
״היי היי מה חבל! לאן אתם הולכים לפחות?״
לנדון חייך בקול וקפץ לעמוד לצד תומאס ״תומאס לוקח אותנו למשחק!״
הבטתי בו בבלבול שלא הבנתי על איזה משחק מדובר, או למה לעזאזל תומאס לוקח אותם ״יש עכשיו משחק של הליגה, הם התלהבו שסיפרתי להם והיה לי כרטיס נוסף.. קחי את זה כמתנת חג המולד מוקדמת״ הוא אמר בחיוך כובש והביט בי.
עיניו האפורות נצצו כמו בכל פעם. בלוריתו השחורה התבלגנה במקצת ושיערה סוררת נפלה על פניו. הוא היה נראה יפה בג׳ינס משופשף ומרופט בצבע בהיר וכמעט אפור, חולצת טי שחורה שמעליה שם מעיל עור שחור ונעלי סניקרס שחורות.
יופיו היה כשל אל יווני ולא היה מפתיע שבחורות רבות נשבו בקסמיו. הספיק היה החיוך שלו להמיס לבבות.
״תהנו״ אמרתי לבסוף שהצלחתי לצאת ממחשבותיי ולהביט אל לנדון, שהיה שמח כל כך שבאותו רגע באמת התחשק לי להתנפל על תומאס בנשיקות, על שהסב לאחי אושר.
למרות שעשיתי הכל בשביל לנדון, עצם העובדה שתומאס היה נתנה לו את האפשרות להנות גם מאח גדול, הדבר היחיד שלא יכולתי להיות בשבילו.
״טוב אז אני אחזיר אותו בערב!״ תומאס אמר בחיוך ופנה אל עבר שון ולנדון ״חכו לי באוטו אני שניה מגיע״ הם הנהנו אליו בהערצה ורצו אל מחוץ לבית
״אני לא מקבל מתנה?״ הוא שאל בחיוך רחב ואני גלגלתי את עיניי
״יש עוד שבוע״ אמרתי בניצחון ופניתי חזרה לעבר חדר ״אבל היי, תודה לך״ הבטתי בו בהכרת תודה והוא חייך לעברי ״בכל פעם, יויו״
כיווצתי את גבותיי לעברו שהוא המשיך ללכת לכיוון הדלת ״היי רק ללנדון מותר לקרוא לי ככה!״ אמרתי בקול והוא גיחך ״כן, זה היה עד שהאידיוט הזה אמר שכולם קוראים לך לילי!״ ועם סיום המשפט הוא יצא מהבית, ולא הותיר לי דרך להתווכח.

~ערב חג המולד~
אמא, לנדון ואני התיישבנו בסלון שפתחנו את המתנות זה של זה. מלבד לחולצה שרציתי זמן רב מלנדון אמא קנתה לי שעון יקר- כדי שאהיה מודעת לזמן, ולכך שהוא ממשיך הלאה. מיותר לציין שהסיבה בשלה אמא קנתה לי את השעון הייתה אירונית למדי, מכיוון שזו שהפסיקה להביט בזמן, ושכחה שהוא מתקדם הלאה הייתה אמא, ולא אני. בנוסף אוליביה קנתה לי תיק לואי וויטון, זהה לאחד שלה שאהבתי מאוד. למשפחה של אוליביה יש כסף, והרבה, רק למקרה ששאלתם. וקמרון קנה לי צמיד זהב עדין ובצידו תלוי תליון המכיל את שמי באותיות מסולסלות. הצמיד התאים באופן מפתיע לשרשרת שאבי קנה לי, ולכן אהבתי את המתנה הזו מאוד.
דפיקות קלות נשמעו על הדלת והלכתי במהירות לפתוח אותה, ויחד עם פתיחתה של הדלת נכנס אל הבית משב רוח קריר שהתלווה לשלג הקל שירד בחוץ.
״חג מולד שמח!״ אישה בערך לשנות הארבעים לחייה קראה בהתלהבות שנכנסה אל הבית והחלה לפטפט ללא הרף עם אמי. שיערה השחור היה אסוף כעת בקוקו ועיניה הזכירו לי משהו, אך לא הצלחתי לזהות מה.
הבנתי ככל הנראה שמדובר בשכנה שאצלה דואגת אמי להעביר מרבית מהזמן ולכן אהבתי אותה, למרות שדיברה ללא הפסקה
״ליילה מותק!״ היא קראה אליי והתקדמתי אליה בחיוך, צעיף בורדו שמן ורחב מלופף סביב צווארי ולבשתי סריג לבן ורחב גם כן, יחד עם טייץ בצבע בורדו בעל נקודות לבנות מטושטשות, שבסופו ציור של אייל בצבע לבן.
״עוד מעט הבנים שלי יגיעו הנה לומר שלום, אשמח אם תארחי להם חברה״ היא אמרה ואני הנהנתי בחיוך, למרות שבעצם היא כבר קבעה עובדה לגבי בואם של ילדיה.
דפיקה בדלת נשמעה דקות לאחר מכן ואני מיהרתי אל הדלת, שבידי תפסתי פנקייק חם שהרגע הכנתי.
״חג מולד שמח!״ הם קראו ואני כמעט נחנקתי למוות, שהתחלתי להשתעל בקול והוא גיחך בשקט.
״הו, את כבר מכירה את תומאס?״ אמו שאלה בהפתעה שהביטה במתרחש. כן, חג מולד שמח, חשבתי בסרקזם בתוך מוחי.
-----
מה? תומאס? מה? מה אתה עושה פה?

היי מצטערת שלקח זמן! תנו לי להסביר, בסיפור הזה אני נמצאת קצת במחסום וקשה לי להחליט איך הוא יתקדם. בשתיקה, לעומת זאת, כבר הכל בנוי לי בראש והרבה יותר קל לי להעביר את זה לכתב.
בכל מקרה פרק חדש, מקווה שאהבתם אשמח לדעתכם(;