נ.מ מייקל:
עברה כבר כמעט שנה מאז שנולד אוליבר, בנם השני של רייצ'ל וג'יידן. יצא לנו לעשות בייביסיטר לליאם מדי פעם כדי לעזור להם, הוא ממש התחבר אלינו, הוא אפילו חושב שאני דוד שלו.
הדברים ביני ובין סופיה לא יכלו להיות טובים יותר, הרגשות שיש לי כלפיה הולכים ומתעצמים מיום ליום.
אמא שלי וווסלי עדיין ביחד, סופיה ואמה לא דיברו מאז אותו יום שהיא הופיעה בדלת ביתנו.
היה לי תכנון גדול להיום, לי ולסופיה, היחיד שידע עליו הוא ג'יימס, אבל קמתי חולה. הגרון שלי כאב וכל גופי הרגיש חלש, בקושי יכולתי לקום מהמיטה.
"מייק?" סופיה קראה לי בשקט
"ממממ" נהמתי
"אני חושבת שיש לך חום" היא אמרה לאחר שהניחה את שפתיה על מצחי.
"אולי" מילמלתי
"אני אחזור עוד מעט" היא אמרה.
כעבור חצי שעה היא חזרה.
"התקשרתי ללורטה, היא נתנה לי מתכון למרק" היא אמרה וישבה במיטה לידי, לא מבוהלת מפני החיידקים שכנראה מתרוצצים בקרבתי עכשיו.
"אני אוהב אותך" אמרתי חלושות.
"גם אני אוהבת אותך" היא אמרה בחיוך
"איך אתה מרגיש?" היא שאלה
"חלש" עניתי בקושי
"זה כנראה בגלל שאתה זקן" היא אמרה וציחקקה.
"הא הא" אמרתי באדישות והיא צחקה יותר.
"אתה כזה חמוד עם האף האדום והשיער הפרוע" היא אמרה והעבירה את ידה בשיערי ומיד לאחר מכן נשקה לאפי.
"את יודעת שאת עלולה להידבק?" שאלתי
"לא אכפת לי" היא השיבה ונשקה הפעם ללחיי.
הרמתי את עצמי בכוח מהמיטה כדי ללכת לשירותים.
כשחזרתי סופיה חיכתה לי עם קערת מרק על השידה ליד המיטה.
"תחכה קצת זה עדיין רותח" היא אמרה והנהנתי בראשי כי כאב לי לדבר.
שכבתי על המיטה והנחתי את ראשי על ירכיה.
לא ככה תכננתי להעביר את היום, בכלל לא.
היא ליטפה את שיערי בעדינות.
"אני מצטער" אמרתי בקושי וקמתי מירכיה, היא הסתכלה עליי בבלבול
"מגיע לך משהו יותר טוב אב-" התחלתי לומר ונקטעתי על ידיה.
"אתה לא עושה את זה עכשיו" היא נעמדה ועיני הקרח שלה התמלאו בכעס.
"תני לי לסיים" אמרתי במאמץ.
"לא! אני לא מוכנה לשמוע את זה" היא אמרה ועמדה לצאת מהחדר בכעס.
הפתעתי את עצמי במהירות שקמתי בה לנוכח מצבי.
היא הסתכלה בעיניי
"אני לא נפרד ממך! תקשיבי עד הסוף." אמרתי
היא נראתה מבולבלת.
הובלתי אותה לשבת על המיטה וסימנתי לה לחכות.
"אז כמו שאמרתי, אני מצטער, באמת, מגיע לך משהו יותר טוב מזה. אבל אני לא יכול להתאפק" אמרתי במאמץ והוצאתי קופסה מתוך הארון, בין בגדיי.
פתחתי את הקופסה כרעתי על ברכי וכבשתי שיעול
"סופיה אוונס, התינשאי לי?" תיכננתי לעשות את זה יותר מרגש אבל מאחר ואני מתקשה להוציא משפט החלטתי שאחכה עם זה לחתונה, בתקווה שהיא תסכים.
היא הסתכלה עליי בהלם מוחלט
"אתה כזה אידיוט" היא חייכה ונישקה אותי
"זה כן?" שאלתי
"ברור שזה כן" היא נישקה אותי שוב וכשהתרחקה עדנדתי את הטבעת על אצבעה, היא התאימה לה בדיוק.
"היא מדהימה" סופיה אמרה והסתכלה על הטבעת.
"אתה מדהים" היא הוסיפה ואמרה וחיבקה אותי
"חשבתי שאני אידיוט" השבתי
"אתה אידיוט, פשוט אידיוט מדהים" היא אמרה.
"האידיוט האהוב עליי" היא המשיכה
"אני אוהב אותך" אמרתי והשיעול שכבשתי קודם השתחרר עכשיו.
"אני אוהבת אותך" היא חיבקה אותי והניחה את ראשה על חזי.
תוך כמה דקות כבר שכבתי על המיטה כי התעייפתי בקלות אבל סופיה נשארה לצידי, הניחה את ראשה על כתפי והעבירה את ידה על חזי.
"עשית לי התקף לב קודם" היא אמרה והביטה בי בעיני הקרח היפיפיות שלה.
"זה נשמע כאילו עמדת להיפרד ממני" הוסיפה וגופי התקשח למחשבה שלא אהיה איתה.
טעות לא עושים פעמיים.
"לעולם לא. את תקועה איתי." אמרתי במעין לחישה כי כבר אימצתי את קולי יותר מדי היום וגרוני כאב.
"כשתחלים, אנחנו הולכים לחגוג" סופיה אמרה והינהנתי, היא נשענה ונשקה לראשי.
JE LEEST
𝐢𝐜𝐞
Romantiekסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
