נ.מ סופיה:
היום מתקיימת הלוויה.
בימים האחרונים העיניים שלי היו ברזים.
מייקל בא מתי שיכל והוא הביא את לורטה שהייתה איתי בזמן שהוא לא יכל. האמת היא שרציתי להיות לבד.
לורטה ומייקל עזרו לי לארגן את הלוויה, להתקשר למעט האנשים שהיה צריך לדבר איתם. הכסף שחסכתי לתיקון המכונית ולמיטה החדשה הלך לקניית מצבה וגם כסף מחשבון הבנק.
היה כל כך קשה לעבור את הלוויה הזו.
אמא שלי לא הגיעה, אני לא בטוחה שהיא יודעת על מה שקרה, שלושה חברים של אבי הגיעו.
לורטה ומייקל גם.
נשארתי בבית של אבי במהלך השבוע הזה.
אני לא מוכנה לחזור עדיין.
חזרתי לבית שלו. בשבוע האחרון לורטה נשארה אצל מייקל ובאה בבקרים ונשארה איתי עד הערב. היום היא חוזרת הביתה.
אני לא בטוחה מה קרה עם הספריה, יש סיכוי גדול מאוד שאני מפוטרת. האמת היא שבכלל לא אכפת לי.
הדאגות האלה יגיעו אחר כך.
כרגע הדבר היחיד שבראשי הוא אבא שלי.
אילו רק יכולתי לחזור בזמן ולגור איתו במקום לעבוד בספריה. הייתי כל כך מטומטמת.
יש חלל ריק בחיי ובליבי שישאר ריק לנצח.
ישבתי על הספה ושקעתי במחשבותיי. במהלך השבוע הזה שהייתי פה לא העזתי להיכנס לחדר השינה שלו.
לורטה הביאה לי סנדוויץ' וכוס מים. לא הצלחתי לאכול כל השבוע הזה. אכלתי שני ביסים והנחתי אותו בחזרה בצלחת. הנחתי את רגליי על הספה וחיבקתי אותן.
לורטה חיבקה אותי.
"אם תצטרכי משהו פשוט תתקשרי" היא אמרה
הנהנתי בראשי, התקשתי לדבר מאז מה שקרה.
"אני אחזור בעוד כמה שעות" מייקל אמר וחיבק אותי גם הוא. הוא מחזיר את לורטה לביתה.
אני נשארת לבד, כפי שרציתי.
שכבתי על הספה בתנוחת עובר והתכסיתי בשמיכה הדקה שמריחה כמו אבי. הריח שלו מנחם.
עצמתי את עיניי וניסיתי לישון, תהליך ההירדמות נעשה קשה. אני מנסה לישון כמה שיותר, השינה עבורי היא בריחה מהמציאות.
בזמן שניסיתי להירדם שמתי לב לצמח, ראיתי אותו לפני אבל מעולם לא ייחסתי לו חשיבות.
הצמח ירוק וחי, זה אומר שאבי דאג להשקות, לגדל ולטפח אותו. הוא לא ידע לדאוג לעצמו אבל על הצמח הקטן הזה הוא שמר, יש בזה משהו מנחם.
אחרי כשעה ומשהו של שכיבה על הספה אני מניחה שנרדמתי לכמה שעות כי כשקמתי מייקל היה פה.
"היי" הוא אמר ברוך וישב בקצה הספה שעליה שכבתי. לא השבתי לו, התיישבתי בספה וידיי נחו על רגליי.
"יהיה בסדר" הוא אמר והניח את ידו על ידי ומחץ אותה מעט. אני מעריכה את העזרה שהוא ולורטה נתנו לי.
"אכלת משהו?" הוא שאל והנדתי בראשי.
"אני אכין לך משהו" הוא אמר והלך למטבח.
אני מרגישה כאילו אם אכניס משהו לפה אקיא אותו באותו רגע, זה ככה מאז מה שקרה.
לפתע שמעתי מפתח נכנס לדלת, זה לא הגיוני, לבית של אבא שלי היו רק 2 מפתחות ושניהם אצלי. הדלת הייתה נעולה מלמעלה ומי שזה לא היה בחוץ דפק. קמתי מהספה כדי לראות מי זה ומייקל יצא מהמטבח.
הוא סימן לי בידו לעצור והלך הוא אל הדלת, הוא הסתכל מהחור ואז פתח.
"ג'יי? מה אתה עושה כאן?" הוא אמר וליבי החל לפעום במהירות
"מה אני עושה כאן? מה אתה עושה כאן?" אמר קול מוכר שגרם לליבי לפעום במהירות ולגופי להתמלא בזעם. קפאתי במקומי עוד לפני שראיתי אותו.
ואז הוא נכנס, הוא עמד מולי, לא פחות בהלם ממני. הוא גידל זקן, האריך את שערו וגבה בכמה סנטימטרים נוספים ואני די בטוחה שזו טבעת נישואין על ידו.
"מה קורה כאן?" מייקל שאל בבלבול
"זה נכון? אבא באמת מת?!" ג'יידן שאל
לא יכולתי להחזיק את כעסי יותר בפנים
"תעוף מפה! לא מגיע לך להיות פה!" צעקתי עליו
ועיניי שוב התמלאו דמעות, לא מגיע לו לראות שזה משפיע עליי, הוא לא אמר מילה
"תצא!" צעקתי שוב, הוא נכנס להלם מהגילוי על מות אבי, יכולתי לראות את העצב בעיניו אבל לא היה לי אכפת, הוא זה שעזב.
הוא לא יצא והזעם שביעבע בתוכי יצא שוב
"אמרתי שתצא!" אמרתי אבל הפעם התקדמתי ודחפתי אותו שוב ושוב, הוא עדיין לא הגיב, מייקל החזיק אותי כדי שאפסיק לדחוף אותו, הוא כרך את זרועו האחת סביב צווארי ובשנייה חיבק אותי, ראשי הונח על חזהו והתפרקתי.
הוא הרחיק אותי ממנו ולקח אותי לסלון, הוא הושיב אותי על הספה והביא לי כוס מים.
"אני כבר חוזר" הוא אמר והלך.
לא חשבתי שאראה את ג'יידן שוב, עברו כבר 10 שנים. לא רציתי לראות אותו שוב, לא מגיע לו להיות פה, הוא לא רק עזב אותי הוא עזב גם את אבא.
ראיתי את מייקל יוצא יחד איתו החוצה.
אני שונאת אותו.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
