נ.מ סופיה:
"מצטער" זוהי המילה שגרמה לעולמי לקרוס.
כל מה שקרה אחרי היה בלתי מורגש, כל מה שהיה בראשי זו המחשבה על העובדה שלא אראה אותו שוב.
נותרתי לבד בעולם, ללא משפחה, ללא אבא.
הלוואי והוא היה שוכח את יום ההולדת שלי.
אבל זה לא מה שקרה, בזמן שחגגתי ושתיתי הוא בילה את רגעיו האחרונים לבד, על רצפת המטבח הקרה.
המחשבות על מה שהייתי צריכה לעשות ומה לא הייתי צריכה לעשות רצות בראשי.
עכשיו אני יושבת על הספה בביתו, הבית שעד לפני שעתיים הרגיש לי ביתי ואוהב פתאום מרגיש קר ורדוף.
זה אנוכי מצידי לחשוב על עצמי עכשיו, אבל האמת היא שאני לא חושבת שאוכל להמשיך בחיי בלעדיו.
לא יהיה לי יותר למי לבוא בסופי שבוע.
לא יהיה לי יותר למי להתלונן כשאני רבה עם אמי.
לא יהיה לי יותר למי לדאוג. זה לא דבר טוב.
לא יהיה לי יותר מישהו שיאהב אותי ללא תנאים.
לא יהיה לי כלום.
בין רגע איבדתי הכל. היה לי הכל ואז כלום.
זכרונות מהילדות צפים, החיוך שלו חרוט בראשי.
החיוך שלא אראה שוב.
הדמעות לא מפסיקות לזלוג מתוך עיניי, עבר כל כך הרבה זמן מאז שבכיתי והבכי לא משחרר כמו שאומרים. אני מרגישה שנפער חור בחזה שלי.
"שתי" מייקל אמר והביא לי כוס תה, לא הצלחתי להוציא מילה מפי, רק הנדתי בראשי.
אני מרגישה כמו זומבי. אם אשן אוכל לברוח מהמציאות אבל בחיים לא אצליח להירדם.
פשוט ילדה קטנה שצריכה את אבא שלה.
מייקל התיישב לידי בספה וחיבק אותי, החולצה שלו נרטבה מדמעותיי אבל הוא לא שיחרר.
אין מצב שאצליח לעבור את זה,אני מרגישה כאילו שכחתי איך לנשום. הצער שטף אותי.
לא יכולתי לעצור את דמעותיי.
בחוץ כבר התחיל להאיר. הלוואי שהייתי באה קודם ולא הולכת לבר הדפוק ההוא, אולי הייתי מגיעה בזמן.
אם הייתי מתקשרת שוב ולא מחכה שהוא יתקשר אולי הוא היה אומר שמשהו לא בסדר והיה ניתן לטפל בו בזמן.
אמא מעולם לא הייתה שם, ג'יידן עזב ועכשיו גם אבא.
הלוואי ויכולתי להיות כאן בשבילו יותר, במיוחד ברגעיו האחרונים, רק כדי שידע שהוא נאהב ושהוא יכול להיות שלו.
אני עוצמת את עיניי, הבית הזה מזכיר לי אותו וכרגע אני מנסה להדחיק, במחשבה שלי הוא עדיין חי, נוחר בחדרו או מתקלח.
"אני כאן" מייקל לחש כאשר תפסתי את כתפו חזק מדי. שיחררתי מיד.
הלכתי לשירותים ובפעם הראשונה בכמה שעות הסתכלתי במראה.
כל האיפור מרוח על פניי, שיערי ועיניי נפוחים, שמלת היום הולדת עדיין עליי וגם הג'קט של מייקל.
למרות איך שאני מרגישה לגבי הבית אני לא רוצה לעזוב, אם אאעזוב לא תהיה לי סיבה לחזור.
אני רוצה להתקלח אבל אני לא רוצה לגעת בדבריו.
אני לא יכולה להתקלח.
כל פינה בבית הזה מזכירה לי אותו, הידיעה שבקרוב אצטרך לפנות את דבריו מפה צובטת לי בלב.
אני עדיין צריכה אותו איתי.
ג'יידן לא יודע, הוא גם לא ידע, הוא לא שמר על קשר עם אף אחד מאיתנו כשהוא עזב. לא שאני יודעת לפחות. הוא ימשיך לחיות את חייו כרגיל מבלי לדעת שאבא מת.
אבא מת.
איך אני אמורה לחזור לחיות את חיי אחרי דבר כזה.
מה שאני מרגישה זו תחושת ריקנות.
זה כואב כל כך.
אצטרך לארגן לוויה לאבא שלי. המוח שלי לא מסוגל לחשוב, הוא ריק לגמרי, כל מה שבא לי לעשות זה להיות איתו. הלוואי והייתי מבקרת אותו יותר.
אין הרבה אנשים להזמין ללוויה, אין דרך ליצור קשר עם ג'יידן ואם להיות כנה לא מגיע לו להיות שם. הוא היה בן גרוע. ועדיין אבא שלי מעולם לא הפסיק לאהוב אותו, אני מניחה שהוא היה רוצה שג'יידן יהיה שם.
אולי כמה חברים של אבא שלי שלא ראיתי כבר שנים.
אני לא בטוחה לגבי אמא שלי, הם התגרשו ולא אהבו אחד את השני אבל בכל זאת היו נשואים במשך הרבה שנים. אולי היא תרצה לחלוק כבוד אחרון למי שהיה בעלה במשך כל כך הרבה זמן.
לא ישנתי בכלל, המחשבות שלי רדפו אותי. כל כך הרבה דברים לעשות בכל כך מעט זמן ואני לבד.
אני לא בטוחה מה הייתה השעה אבל כבר עלתה השמש כשמייקל עזב
"אחזור מאוחר יותר" הוא אמר
התעלמתי.
האדם היחיד שהייתי רוצה שיחזור לא יכול לעשות את זה. ואני אבודה.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
