נ.מ מייקל:
מעולם לא הכרתי את אבי, לא גדלתי עם אבא ואני לא יודע איך זה. אבל אני לא יכול לדמיין איך זה לאבד הורה.
ראיתי את סופיה והיא שבר כלי.
אני יודע שהקשר שלה ושל אימה לא מזהיר, אין לה אחים ועם החברה הכי טובה שלה היא רבה. אין לה הרבה אנשים בחייה. אביה היה חשוב לה מאוד.
מאחר וסופיה לא יכלה לתפקד במצבה אני ואמי לקחנו על עצמנו את ארגון הלוויה ולהודיע לאנשים.
מעולם לא אירגנתי לוויה ואני מקווה שלעולם גם לא אצטרך שוב.
לאחר שסיפרתי לאמי היא התעקשה לבוא.
נשארנו יחד עם סופיה כמה שיכולנו ואמי נשארה לישון בביתי. אין לי חדר אורחים כמו אצלה אז היא ישנה בחדרי ואני על הספה, זה לא שאני באמת ישן.
התפקיד שלי בארגון הלוויה היה להודיע להם על מותו של פרנק לורנס. זה היה די פשוט, לא היו הרבה אנשים, סופיה נתנה שמות של כמה אנשים ועליי היה ליצור איתם קשר.
לאחר שהתקשרתי לשלושת האנשים נותרה מישהי אחת, ארין פיטרסון, אמא של סופיה.
התקשרתי והטלפון צלצל, בצלצול השלישי היא ענתה.
"הלו" אמר קול מעט מתנשא
"ארין פיטרסון?" שאלתי בכדי לוודא
"מדברת" היא השיבה
"אני מצטער.." אמרתי ולקחתי נשימה לפני שהמשכתי
"מי זה?" היא שאלה וקטעה אותי אך המשכתי בדבריי
"פרנק לורנס נפטר" אמרתי בקצרה
מצידו השני של הטלפון היה שקט מוחלט
"זה קרה ברביעי" המשכתי בציפייה לתגובה כלשהי
"הלוויה תתקיים ב-" התחלתי לומר לפני שהטלפון נותק בגסות.
אני לא יודע מה לחשוב על זה, מה להגיד לסופיה?
עדיף שתחשוב שלא התקשרתי בכלל, עדיף שאגיד ששכחתי, היא לא צריכה לדעת על תגובת אימה.
לוסי התקשרה ויצאתי החוצה לדבר איתה.
"היי" היא אמרה
"היי" השבתי
"לא דיברנו הרבה, רק רציתי להגיד שאני מתגעגעת. איך אצל אמא שלך? מה שלומה?" היא שאלה
"אני לא אצלה" השבתי בכנות
"איפה אתה?" היא שאלה
"הבחורה שטיפלה באמא שלי כשהיא שברה את הרגל, אבא שלה נפטר" אמרתי, לא הזכרתי את זה שאני בעיירה.
"אני אבוא אלייך הערב" אמרתי
"אוקיי, אוהבת אותך" היא אמרה, אני לא רוצה להטעות אותה או לפגוע בה אז עד שלא יהיו לי רגשות אליה אני לא מתכוון להגיד שאני אוהב אותה.
"ביי" השבתי וניתקתי.
לאחר שהחזרתי את אמי לביתי התקלחתי ונסעתי ללוסי. כשהגעתי דפקתי בדלת.
היא פתחה את הדלת ולבשה חלוק אדום קצר, לפני שאפילו נכנסתי פנימה היא נישקה אותי, נישקתי בחזרה, כשהגענו לחדר היא פשטה את החלוק מעליה, מתחתיו לא היה לה כלום, היא פשטה את חולצתי ממני.
עצרתי את הנשיקה
"לא. את לוקחת את זה מהר מדי" אמרתי ולבשתי את חולצתי בחזרה עליי.
"אתה רציני?" היא אמרה בזמן שלבשה את החלוק בחזרה.
"כן. זה מתקדם מהר מדי" אמרתי
"למה אי אפשר פשוט להמשיך מאיפה שהפסקנו?" היא שאלה
"ככה! את זו שרצתה להיפרד מלכתחילה, עכשיו התחרטת ואת מצפה ממני לעמוד בקצב שלך!" התעצבנתי והתפרצתי עליה
"אני מצטער" אמרתי כשעמדה מולי עם דמעות בעיניה
"אבל אני אוהבת אותך. הפרידה הזאת הייתה הטעות הכי גדולה שלי" היא בכתה
"מאוחר מדי, את מדהימה לוס וכל מי שיהיה איתך יזכה" השבתי
"מה זה אומר?" היא שאלה למרות שהיא הבינה טוב מאוד מה זה אומר
"זה אומר שזה נגמר לוס, לנצח הפעם" אמרתי ויצאתי מחדרה ומביתה.
לא ציפיתי לזה מעצמי. אין לי חרטה. האמת היא שאני מרגיש משוחרר.
CZYTASZ
𝐢𝐜𝐞
Romansסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
